עו"ד אסף וייס בטור מיוחד: "מכתב אמיץ בתקופה חשוכה"

אגדה תיכוניסטית אורבנית מספרת על תלמיד בבגרות בעברית שנדרש לכתוב חיבור על "מהו אומץ?". התלמיד הסתכל על הדף הריק וחשב ארוכות. לבסוף, כתב רק את המילים "זהו אומץ" והגיש. המכתב של מנהל תיכון "אוהל שם" ישראל  וילוזני  שפורסם לתלמידים ולהורים לציון חצי שנה למלחמה הוא אומץ. המכתב פורסם אולי לא על פי "כללי הדיקדוק של הנהלים" אבל הוא אור אמיץ וחינוכי בתקופה חשוכה מאוד.

אנו נמצאים באחת התקופה הכי קשות ודרמטיות שידעה מדינת ישראל. עוד לא סיימנו להתאבל על ה7.10 ועל כ-1300 נרצחים ונרצחות, אנו מצויים במלחמה ללא סוף נראה לעין, 133 חטופים וחטופות חיים כבר חצי שנה בגיהנום עלי אדמות, חיילנו וחיילותינו מסכנים את חייהם כל יום בדרום ובצפון, מאות אלפים בדרום ובצפון עקורים מביתיהם כבר חצי שנה וללא סיוע ראוי או היתכנות לשוב לביתם בקרוב, הכלכלה במשבר ודירוג האשראי ירד, יחסינו עם המדינות הכי קרובות אלינו בעולם בשפל חס תקדים, הרחובות בוערים ועוד. כל זאת בזמן שהמחדל הגדול ביותר שקרה בהיסטוריה של המדינה אינו נחקר כי "מחכים לסיום הלחימה" והממשלה – ההנהגה הפוליטית שלנו – נוהגת כמנותקת ועוסקת בהישרדותה.

אין אדם ציוני ואוהב ישראל שיכול להישאר אדיש למציאות הנוראית הזו. אנו נמצאים בסחרחרת תהומית ואין לנו את ה"זכות" להישאר שקטים או אדישים. נכון, בכל מצב אחר היינו מתנגדים לנקיטת עמדה פוליטית על ידי אנשי חינוך. מערכת החינוך צריכה לעודד שיח פוליטי מגוון וחשיבה עצמאית בקרב התלמידים והתלמידות ולא לקבוע להם עמדה כנכונה או שגויה. אך אנו לא בשגרה. אנו בתקופה כל כך דרמטית וקיצונית שההיסטוריה תשפוט דווקא את אלו שנשארו שקטים ולא הביעו עמדה חד משמעית. החינוך הכי טוב שאנו יכולים לתת לילדנו וילדותנו הוא דוגמא בכך שלא נשארנו אדישים למצב. לא שתקנו בזמן שאדמתנו בוערת.

טוב עשה וילוז'ני שהשמיע את קולו בתקופה חשוכה וקיצונית זו. זוהי חובתנו להשמיע את קולנו – הקול הציוני אוהב האדם והמדינה – בכל במה אפשרית ולא לתת למדינתנו להמשיך להתדרדר לתהומות שלא האמנו שקיימים. רק בזכות האומץ הזה, התקווה תוכל לחזור לחיינו.

הכותב הוא חבר מועצת העיר רמת גן ומרצה אורח באוניברסיטת רייכמן למשפט ופוליטיקה