סיפור מעברה על שיכור הכפר

המצב הקשה במעברה, האכזבה מהחיים וחוסר היכולת לפרנס את המשפחה, כל אלה דרדרו לא מעט אנשים לייאוש ולטיפה המרה. השיכורים היו יושבים בקרנות הרחוב, בכניסה לבתי קפה ולעיתים מסתובבים היו ליד שוק הפחונים ובסמוך ללשכת העבודה, לחפש מעט פרנסה.

אחד מאלה היה אבו ג'מיל, כך קראו לו יושבי המעברה. איש מרושל ומשעשע, אשר לפרנסתו עבד בחנויות של ירקות, שהיו מפוזרות ברחבי המעברה הגדולה. וכשאני כותב "חנות ירקות", הכוונה הייתה לצריף עץ קטן, בקושי 5 x  מ'4', מכוסה בפחים.

חנות כזו עמדה לא הרחק מהקולנוע הקיצי, עם סככה קטנה שהכילה ארגזי תנובה חצי ריקים, ולידה עמד לפעמים בנחת חמור רתום לעגלה, עמוסה באבטיחים, פירות וירקות. על העגלה רכב בדרך כלל בנו של בעל החנות, ולצידו מיודענו אבו ג'מיל, שהיה רוכב עמו, עוזר וצועק –  "אבטיח על הסכין! ירקות טרי טרי ישר מהשטח!".

חלפו שנים, ומעברת האוהלים שינתה פניה למעברת צריפים. אבו ג'מיל, שגידל משפחה גדולה, ירד מגדולתו וצעקותיו הרמות הלכו ודעכו, וירקנים חדלו להזמין את שירותיו. בצר לו, פנה אבו ג'מיל לטיפה המרה והחל להשתכר. רוכש היה בקבוקי עראק קטנים ומסתיר אותם בקפלי חליפתו הדהויה והמרופטת, שנשתמרה עמו מאז עלייתו ארצה מבגדד הרחוקה. החליפה הזו ידעה אצל אבו ג'מיל ימים מאושרים יותר.

בבגדד היתה לו חנות גדולה בשוק התמרים והגבינות. בחנות מכר סילאן, ועשרות סוגים שונים של תמרים, שגדלו בשפע על גדות נהר החידקל. התמרים המובחרים שמכר, היו לשם דבר גם בקרב תושביה המוסלמים של בגדד. וכשאבו ג'מיל עלה ארצה, הוא חיפש עצי תמר, אך לאכזבתו מצא רק תפוזים, אשכוליות ו…אבטיחים, ואף לא עץ תמר אחד.

חלפו עוד ימים רבים, ואבו ג'מיל עזב את ביתו ומשפחתו, והחל לשוטט במעברה חסר מעש ושיכור כלוט. הוא עמד לעיתים בצידי השוק וזעק "אנא אבו ג'מיל ! אנא אבו ג'מיל !". עוברים ושבים דאגו למחסורו, כמו לכל נזקק במעברה, וכך עשתה גם אמי סעידה, שהיתה שולחת אותי להביא לו אוכל ומעט בגדים. בעלי מכולת וירקנים העסיקו אותו בעבודות סבלות והעמסה. לעיתים הוא גם נראה אצל הקצב בשוק, כשהוא מורט נוצות מעופות שנשחטו. במעט הלירות שהרוויח היה קונה בקבוקי עראק קטנים ובהם כילה את ייאושו ואת מר גורלו.

שאול, אחי הקטן, שאהב להזדנב אחרי לכל מקום, אהב אותו כמוני. מדי פעם ישבנו לידו על ספסל רעוע בפאתי השוק והיינו מרותקים ל-"סיפורי אלף לילה ולילה" מעלילותיו מבגדד הרחוקה, ועל בני משפחת המלוכה העיראקית, שצרכו את הסילאן והתמרים המובחרים שלו, ביניהם נסיכה שהתאהבה בו.

בערב פורימי אחד בשנת 1959, בהיותי תלמיד כיתה ח', נערכה מסיבת פורים ותחרות תחפושות לילדי המעברה בבית הקולנוע הקייצי וחסר הגג הצמוד לשוק. שאול ואני העלינו מופע פורימי מצחיק וקצר לילדים שחיברתי, שנקרא "כולנו אבו-ג'מיל". לפתע, מגיח אבו ג'מיל משום מקום, מתנדנד ושיכור מיין, וצועק לעברנו "אנא אבו ג'מיל! לא אתם !". 

היינו מופתעים ושמחנו לבואו. רכז התרבות, שמאי ניסים, שהנחה את הקרנבל הפורימי, ניגש אליו והעלה אותו לבמה לקול צהלות שמחה של קהל הילדים שהכיר אותו. אבו ג'מיל מוציא מכיס מעילו בקבוק עראק קטן, דופק באגרופו על חזהו כמו הגורילה בסרט האגדי "קינג קונג", וצועק בקולי קולות לקהל המריע "אנא אבו ג'מיל האמיתי !"

שניים מילדיו הקטנים, שהיו מחופשים לחייל, קצין ושוטר, עלו לבמה בעקבותיו, חיבקו אותו והוא חיבק אותם בחזרה. אימהות בקהל הרעיפו עליהם ממתקים וסוכריות, והמנחה העניק לשלושתם פרסים. עיניו העצובות והכבויות של אבו ג'מיל, הזילו דמעות שמחה ואושר, כשהוא מנשק ומחבק גם את אחי שאול ואותי. לעת ערב, חזר אבו ג'מיל כהרגלו לשוק והתכרבל בשמיכותיו באחת החנויות בהן עבד. למחרת היום, לא נראה יותר אבו ג'מיל במעברה, ועקבותיו נעלמו. 

שלוש שנים לאחר מכן, 1962, חגגה אור יהודה את יום העצמאות ה-14 לישראל. אלפים מתושבי המעברה התכנסו ליד במה מקושטת בדגלים בסמוך לבית החרושת לקרח, כדי לשמוע את יפה ירקוני וישראל יצחקי הנערצים. בטקס שקדם למופע, הכריז המנחה על קצין מאור יהודה, סרן בחיל השריון, שקיבל צל"ש על מעשה גבורה שביצע באחת מפעולות התגמול בגבול סוריה. ובעוד הקצין מקבל מגן הוקרה מידיו של ראש המועצה המיתולוגי דאז, השר וחתן פרס ישראל לעתיד מרדכי בן פורת, התפרץ משום מקום אבו ג'מיל לבמה בקריאות שמחה "אמרתי לכם ! אנא אבו ג'מיל ! וזה הבן שלי מושי ! (משה)", כשהוא מצביע בגאווה לעבר הקצין המופתע. והפעם, אבו ג'מיל היה לבוש חגיגית, מפוכח ונקי, ללא בקבוק וללא עראק. קהל האלפים, ובתוכם בני משפחתי ואנוכי, עמדנו פעורי פה ולא האמנו למראה עינינו, שהקצין הגיבור והנערץ הוא בנו של אבו ג'מיל השיכור, שהופיע לפתע משום מקום.

שנה לאחר מכן, אבו ג'מיל, שסבל ממחלת כבד קשה, כתוצאה מהשתייה המופרזת בעבר, הלך לעולמו ועמו הסוד הגדול – לאן הוא נעלם באותן שנים לפני כן, ומה גרם למהפך הגדול בחייו.את החידה הזו, אותה לקח עמו לעולם שכולו טוב, לא הצלחתי לפענח.

רבים מתושבי המעברה ואנשי צבא שריונרים, השתתפו בלוויה שלו וחלקו כבוד אחרון לאגדת ילדות שלא אשכח לעולם.