סיפורי מעברות אור יהודה: המיילדת מהמעברה

לכל עדה היתה המיילדת שלה. ראיתי מיילדות מהעיר בנגאזי בלוב, מהעיר שיראז בפרס, ומיילדת כמעט בת 100 מהעיר איסטנבול.

 

בגיל 9 הייתי ילד יחפן ומשוטט כמו חתול רחוב, סקרן ותאב דעת שמתפלח באופן קבוע לקולנוע הקייצי וחסר הגג. שלא תבינו אחרת. הגעתי מצריף עץ מסודר שלא היה חסר בו מאומה מלבד חשמל ומים זורמים, עם אמא רוקמת ואבא רופא, עם אח בכור בקיבוץ עין חרוד וארבעה אחים בתוכם אחות בשם ג'ורג'יה, שלמדו בבית ספר המקומי. כולנו היינו תלמידים חרוצים שהובילו את הכיתות שלהם בהצטיינות רבה, וכל מפקח שהיה מגיע ממשרד החינוך לבקר בבית הספר, היינו הראשונים להתייצב לפניו בכל כיתה שביקר.

 

כל מיילדת ידעה מי בהיריון ומי עומדת לפני לידה. הן תמכו מראש ביולדת וביקרו אותה לפני הלידה, ואם זאת הייתה לידה ראשונה על אחת כמה וכמה, הן ידעו לבדוק את מצב העובר, להיות הפסיכולוג של היולדת, להרגיע ולהשרות שלווה. הרי לא ידעו אז מה זה אפידורל או זריקת טשטוש.

 

היו לידות שגם אבי משה תמך וביצע, הייתי מתלווה אליו, אך לעולם לא נכחתי בשעת הלידה. היו מעיפים אותי מהאוהל או מהצריף כמו חפץ מיותר.

 

לא הרחק מהצריף שלנו גרה מיילדת, בת עירק למהדרין. שמה היה תויה אג'ידה, משמע – תויה המיילדת. בשנות ה-40 לחייה, נשואה הייתה לאהרון, מורה לעברית בבית הספר שלי, ולהם זוג ילדים קטנים.

 

שיער גולש וזהוב היה לראשה וכולה הקרינה חום ואהבה אלוהית. מספיק שהיולדת רואה אותה ומיד הלידה עוברת בשלום.

 

תויה הייתה הראשונה ליולדות המעברה, ותושבי המעברה חפצו בה יותר מכל יולדת אחרת, משום שבמקצועה הייתה גם אחות ותמיד הגיעה מצוידת במיטב המיכשור הרפואי. סיפרו עליה שביצעה גם את מרבית הלידות של נסיכות בית המלוכה בבגדד, ובשלהי פסח 1945 יילדה גם אותי בשעה טובה, וכעבור שלוש שנים, עם הכרזת העצמאות, יילדה גם את אחי הקטן שאול.

 

תויה עשתה עבודתה בנאמנות רבה. הייתה פוסעת בדרכי עפר ביום ובלילה, בקיץ ובחורף ובדרכים בוציות, העיקר להגיע ליולדת בזמן, לתמוך בה, להעניק לה אהבה, ולדאוג לתינוק הרך שאך זה נולד. כמו שאר המיילדות במעברה ראתה בזאת מעשה קודש. הייתה תומכת ביולדת, מספקת לה חיתולים ומשחות ועומדת לרשותה עוד ימים רבים לאחר הלידה.

 

בחלקת האלוהים הקטנה, מסביב לצריף מגוריה, גידלה וטיפחה ערוגה יפה, מלאה בשתילי ירק מכל המינים. על הגדר בחזית הבית גידלה שיחי שושנים מהם הייתה רוקחת תמציות של ריחות נהדרים, מכינה ריבת שושנים ומעניקה צנצנת ריבה לכל יולדת. על הדרך הייתי בא לסייע ולטפח את הגינה וזוכה לקבל מידיה צנצנת ריבת שושנים שלעולם לא אשכח את טעמה.

 

החשמל טרם הגיע למעברה ומים זורמים לא היו תמיד בנמצא. לאוהל ולצריף של היולדת הייתה מגיעה תויה בלילות עם עששיות ונאד מים עטוף בקטיפת משי עם מים חמים, וכל זאת, כדי להקל על מלאכת הלידה. בנוסף, נטלה עמה תיק שהכיל כלי עזר ותרופות לשיכוך כאבים ומעט חיתולים.

 

במעברה, שמנתה כשישה עשר אלף תושבים, היו לפחות שלוש לידות בשבוע. היו גם יולדות עם בעיות בריאות שנשלחו על ידי המיילדות לאשפוז מוקדם, בעיקר בבית חולים דג'אני ביפו.

 

להזכירכם, חדר הלידה בתל השומר הסמוך למעברה הוקם רק בשנת 1964 .

 

תויה המיילדת ואימי סעידה היו חברות וידידות בנפש. אבי משה דאג לספק לה מדי פעם אביזרי עזר ותחבושות מבית החולים תל השומר בו עבד, ופעמים רבות היה עוזר בידה להביא לעולם תינוקות בריאים ומאושרים.

 

בינתיים הוקם אגף חדש ליולדות בבית חולים תל השומר, והמעברה באור יהודה חוסלה סופית בסוף שנת 1966,  ותושבי המעברה עברו לשיכוני קבע. חשמל, מים זורמים, שירותים צמודים וטלפונים היו כבר בכל בית, וטיפות חלב צצו בכל פינה ביישוב המתפתח. האוהלים והצריפים נעלמו, ואיתם נעלמו גם המיילדות מנוף המעברה.

 

תויה המיילדת הייתה חולת אסטמה וסבלה מקוצר נשימה. היא עברה לערד הדרומית ביחד עם בני משפחתה, למזג האוויר המדברי שמתאים לחולים כמוה, וגם לשמש כאחות ומיילדת ביישוב המדברי הקטן שאך זה הוקם.

עד שנת 2000 שמרתי על קשר עם המשפחה, בעיקר עם בעלה, המורה שלי אהרון, ומאז נותק הקשר כליל.

 

אך את ריחם של פרחי השושנים והוורדים שגידלה בחצר ביתה ואת טעם ריבת השושנים שהייתה מעניקה לי, לא אשכח לעולם…

 

כתב: יצחק חייק