הגיבורים שבזכותם אנחנו כאן שרים

לרגל ציון ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ולקראת ציון יום העצמאות של מדינתנו, יוצא אל האור ספר יוצא דופן שכתב. ממואר שבו רואים כיצד שזורים חייו של גיבור מלחמה, בחייה של המדינה

רזי רום: "הספר נכתב בתקווה שקוראיו וקוראותיו ימצאו בו גם את עצמם. שנקודות האור שבתוכו יאירו גם בתוכם, שההשראות ימשיכו לפעם ולהצעיד אותנו קדימה. ארבע פעמים התגרה בי המוות: בתאונת דרכים שעברתי, בקרבות מלחמת יום הכיפורים, באירועים באינדונזיה ובמהלך מגפת הקורונה. כל אחת מהן היתה תזכורת מוחשית לשבריריות החיים ולקרבת הקץ.
לכן אני בוחר לראות בכל יום חוויה, ובכל חודש נוסף   מתנה. אני אסיר תודה על שניתנה לי ארכה. כיוון שאין חדש תחת השמש והכול בר חלוף   על פי בודהה וגם על פי קהלת, מרקוס אורליוס ושופנהאואר   חשתי צורך לתעד. קיבצתי כמה תחנות שבדרך, כדי לשתף בסיפורי חיים, רגעים, זיכרונות ודמויות שליוו אותי במסע. חלקם נכתבו כפי שהתרחשו, ולאחרים נוספו פרטים מפרי הדמיון. 
הזכרתי כאן אנשים ודמויות, קרובים ורחוקים. כיוון שזה לא יומן חיים ולא אוטוביוגרפיה, רבים מהקרובים לי אינם מוזכרים, ואני מוקיר את הבנתם.
כל הסיפורים נכתבו לפני 7 באוקטובר 2023   יום שבו השתנה עולמנו באחת. האירועים והמלחמה הזו מוסיפים להותיר חותם כבד על חיינו." 

והנה הצצה לספר "עונות חיים ומלחמה", שראה אור בהוצאת טפר:

חודשיים קודם לכן, באוגוסט 73', עם סיום שנת לימודים שלישית בטכניון, נקראתי במסגרת שירות מילואים. שוב מצאתי את עצמי במדי ב' מאובקים כסגן מפקד פלוגת טנקים, לתרגיל שִלדי אוגדתי שדימה מעבר מִמִגננה לחציית תעלת סואץ. נראה כמו תסריט מדע בדיוני. מי בכלל מדבר על זה? הכול הרגיש מנותק מהמציאות. הרגשתי שאני משתתף בהצגה ללא קהל. מפקד האוגדה, אז כבר האלוף במילואים אריק שרון, היה אמור להשתתף בתרגיל, אבל נעדר משום שעסק בדיונים הפוליטיים על הקמת הליכוד. ריח הבחירות עמד באוויר. כל העסק נראה לי רחוק   פוליטיקה, תמרונים ודיבור על חצייה   ואני רציתי לחזור הביתה, לעבודת הקיץ במפעל האלומיניום ולניסיון לעצמאות כלכלית, להיות עם אניטה, להתרגשות בהכנות לחתונה.
חיינו בתחושת כפילות של התוכניות, ומילואים, ואניטה שסיימה תואר ראשון. התרגשנו לבחור את שולחן הסלון והכיסאות והמקרר לדירת הזוגות הצעירים שלנו בקריית שרת, בחולון. אבא של אניטה קנה לנו שואב אבק שהיה מכשיר חדיש ומשוכלל באותם ימים. רק שלא היה לנו שטיח. היתה בי כמיהה לשקט, לביחד, לבניית הקן שלנו בלי רעשי רקע, ועם זאת מאחורי כל כורסה שבחרנו בחנות היו צללים שעוד לא ידעתי לקרוא בשמם, של תחושות של התרגשות אמיתית מהבאות, של הצפוי בעתיד. משהו באוויר לא היה רגוע לגמרי. ובייחוד ביום שישי בבוקר, ערב יום כיפור, ליד הלונדון מיניסטור על המדרכה באבן גבירול בסידורים אחרונים, כשבתחתית העמוד הראשון של "ידיעות" שקנינו לסופ"ש היתה ידיעה לא בולטת על ריכוזי כוחות סוריים בגולן, וגם מצריים בתעלת סואץ.
ביום כיפור בבוקר בחנו את מתנות החתונה, שלושה סיפולוּקס'ים וכמה וָאזות מעניינות. צ'קים היו אז פחות באופנה. סוף סוף רגיעה, תחושה של מנוחה ונחלה אחרי ההכנות והחתונה, עד אחרי סוכות.

פתאום אזעקה
טלפון לא היה לנו. ברדיו הודיעו שהותקפנו. פתאום התחושה בבטן של החירום. פועלים ללא רגשות, בתחושה שיש למקד את כל המאמץ להגיע למקום שבו אנו נדרשים. ארזתי בתרמיל כמה תחתונים וגופיות. אניטה נרגשת, ואני בתחושה של תפקיד ומשימה. נסענו במהירות לבית הורי בתל אביב, שם היו מַדֵי המילואים.
השכנים ברחוב, בחולון, עולים חדשים מרוסיה, שירדו למטה להבין מה קורה, צפו בנו בשתיקה ובהלם, וסיפרו שהישראלים בורחים. אִמי שצמה את צום יום הכיפורים, בלטה בשתיקתה שלא כדרכה והכינה לי סנדוויצ'ים בפנים חתומות. ניסיתי לעודד את אבא והזכרתי לו שבעקבות תאונת הדרכים שעברתי, כנראה יציבו אותי לתפקיד מִנהלי במחסן עורפי בביר גפגפה. גם הוא האזין ושתק. דיברתי עם אִשתי הטרייה על נושאי "לוגיסטיקה", מתוך מודעות של שנינו להימנע מלדבר על חששות, בלוודא שיש לי את כל הדרוש בתרמיל. "קח את המצלמה", הציעה ונתנה לי אותה עם הפילם שחציו הראשון צולם בירח הדבש. ניסיתי לחייך וחיבקתי אותה לפרידה ללא מילים. ברדיו המשיכו להשמיע סיסמאות גיוס ליחידות השונות.
נסעתי במכונית לימ"ח החטיבה, במחנה שדה תימן ליד באר שבע. בדרך אספתי טרמפיסטים שמיהרו ליחידות בדרום. תנועת המכוניות התעוררה, וברדיו דיווחו על תקיפות האויב בגולן ובסיני.
קיבלנו הוראה לקבל את הטנקים של הגדוד שלנו, בפיקודו של גיורא לב, באותו מדור תותחנות של בית הספר לשריון בג'וליס, בו שירתנו בסדיר שלוש שנים קודם לכן. הטנקים היו ללא שום ציוד, מקלעים או חימוש. נדב המ"פ שלח אותי להשיג זיווד חיוני. יצאתי עם קומנדקר וכמה מחיילַי בפלוגה, ובפתח המחסן המיועד עמד חייל טירון שחסם בפנינו דלת נעולה. הרס"ר פקד עליו שלא לתת לאיש להיכנס והוא מילא את הצו באמונה ולא היה מוכן לזוז, לא מודע לשעת החירום. ירינו כמה כדורי אזהרה מהעוזי, שפגעו ליד רגלו. הוא נבהל וברח בצעקות ואיים שיגיש תלונה. הצרור השני פיצח את המנעול. נכנסנו פנימה ולקחנו מכל הבא ליד: ג'ריקנים, מטפי כיבוי, חלקים לזחלים ורשתות הסוואה. מקלעים ומשקפות לא נמצאו למרות החוסר המשווע. במקביל "החרים" צוות אחר פגזים, רימונים וכדורי מקלע בבונקר התחמושת של הבסיס. בחדר מפקד מדור תותחנות היתה טלוויזיה קטנה, ולפנות בוקר, עייפים ותשושים, נאספנו לתדרוך לפני יציאה עם גיורא המג"ד, וצָפינו ברמטכ"ל דדו המצהיר ש"נשבור להם את העצמות". תהינו אולי נחמיץ את המלחמה. הקודמת ארכה רק שישה ימים. הגיעו דיווחים על קרבות קשים ברמת הגולן, ובמעוזים שבתעלת סואץ, אזור שכולנו הכרנו היטב ממלחמת ההתשה.

יצאנו לפי פקודה
כיוון שלא היו מובילי טנקים, יצאנו בשחר יום ראשון על שרשראות הטנקים על הכביש הראשי דרומה. עברנו ברחובה הראשי של באר שבע, וכמו המדובר במצעד יום העצמאות נאספו רבים על המדרכות והשליכו לעברנו, תוך כדי נסיעה, בקבוקי משקה ודברי מתיקה. לכולם היה ברור שנשבור להם את העצמות.
מעולם לא חצינו את מדבר סינַי על שרשראות. שעות ארוכות בחולות, מאות קילומטרים. לאחר חציית הגבול לסיני באזור אבו עגילה בסיני, מנעה תקלה בגלגל המניע של הטנק שלי את המשך התנועה עם הגדוד. נתקענו באמצע המדבר, טנק בודד עם אמנון הטען, חיו'מה התותחן, ניסים הנהג ואני. לפתע, מעשה ניסים, הופיע הזחל"ם של יורם בן ארי, מ"מ החימוש שהיה ידוע בכינויו "יורם חמש קילו", כיוון שאצלו פתרון לתיקון תקלה בטנק שלא נפתרה בקלות היה "תביאו פטיש חמש קילו". ירד הלילה ובחשיכה, בעזרת המנוף שעל הזחל"ם, החליף הצוות המיומן של החימוש את גלגל הזחל האחורי. לקראת שחר הגענו לביר גפגפה, הצטרפנו לגדוד, ותדלקנו את הטנקים בסולר בתחנת דלק אזרחית שרוקַנו אותה כליל. טילי "פרוג" גדולים בהקו בשריקה והתפוצצו בהר שלידנו, בקִרבת בסיס הבקרה של חיל האוויר. מראות הזויים בשמי סיני, תחושה שאנו הולכים למלחמה אחרת, לא מוכרת. הבטן התכווצה, פקודות בקשר היו מבולבלות. היינו רעבים. בטנק היו רק שפופרות ריבה, ומים.

חמוטל
מאזור כביש החת"ם, שהיה במרחק חמישה עשר קילומטר מהתעלה, קיבלנו הוראה לצאת דרומה, בלי שום הסבר או תדרוך לשם מה ומי האויב מולנו. התזזיתיות, הפקודות המשתנות מדי כמה דקות, הוסיפו לתחושת אובדן השליטה. "עצור" נאמר בקשר, ואחר כך נענו חזרה לאותו מקום שבו היינו בבוקר. עם הבלבול חשתי פחד. באינטואיציה בלבד הבנתי שהכול מגיע מהפיקוד הגבוה, ושם כנראה קורה משהו לא נתפס ולא ידוע, כמו סוג של בוקה ומבולקה ושל טירוף מערכות. לא היתה אפשרות אף להחליף מילה עם חברים אחרים, כיוון שהיינו כל הזמן בתנועה.
ואז קיבלנו פקודה לעלות על חמוטל, שם קוד לגבעה חולית ארוכה, שנתפסה על ידי החי"ר המצרי. טיפסנו עם הטנקים במבנה קרבי על הדיונה. בשל חוסר המִקלעים, ירינו פגזים לכיוון החי"ר המצרי. חוסר המשקפות היה קריטי ומנע ממני, כמו משאר מפקדי הטנקים, לכוון את התותחן למטרות. התחלנו להבחין בטילים הנורים לכיווננו, וגם בזוקות מחיילי החי"ר המצרים שהתקרבו אלינו באומץ וניסו לטפס על הטנקים. גם על הטנק שלי. ללא מקלעים היינו חסרי אונים. יריתי ב"עוזי" שלי, ואמנון הטען שניצב לצדי בצריח השליך עליהם רימונים. "סע מהר, ניסים. סע!" קראתי בקשר הפנים של הטנק. מוקפים במאות חיילים מצרים שעטנו אחוזי אמוק דרך המתחם של חמוטל, צופים בטנקים שלנו נפגעים, עולים באש, וחלק מהצוותים נוטשים. קיבלנו בקשר פקודה לסגת. היתה זו נסיגה בהולה, ברחנו בהלם.
בקרבות בחמוטל היו לחטיבה הרבה הרוגים ופצועים. לאהוד כוכבי, מפקד פלוגה ב', פגע רסיס בעורק הצוואר, ורק תושייה מהירה של הרופא הצילה אותו. סגנו אברהם גולדשטיין לא היה בר מזל כל כך, רסיס פגע בראשו מתחת לקסדת הטנקיסטים וגרם שיתוק כללי, עד היום הוא מניע רק את ראשו וידו השמאלית בכיסא הגלגלים. עשרות מהטנקים שלנו נפגעו, תשעה עשר הרוגים וארבעים וחמישה פצועים היו לנו שם. התקשינו לעכל מה שקרה. ירדנו מהטנק והתחבקנו. התחבקתי עם הצוות.

הספר זמין באתר עברית 

https://did.li/EpKOf