פרשת "צו", הכרת הטוב

לטענתי תמיד, העם נבון ממנהיגיו וגם מכתביו. הוא מבין מה עיקר ומה טפל. הוא מבין שעצם קיומנו כאן הוא העיקר וכשכל השכונה מסביב רועדת, כדאי לתפוס מחסה יציב ולא לרוץ מצד לצד.

העם רוצה מנהיגות כשל דוד המלך אשר שומר בגאון על האינטרסים של העם מול אומות העולם בלי מורך לב , ומאידך בבית צנוע ועניו.

כך אני מבין את התנהגות הציבור החכם כאמור ממנהיגיו ומכתביו. אני תקווה שהמנהיגות הנבחרת תבין את כובד האחריות, תבין את האתגרים ותדבק בצניעות ובדוגמא אישית כערכיה המובילים.

גם בפרשת "צו" שלכאורה כולה עוסקת בפרטים הטכניים של עבודת הכוהנים בקרבנות, ניתן ללמוד שיעור בהכרת הטוב הנדרשת מאתנו.

הפרשה עוסקת בשלשה סוגי קרבנות שלמים של היחיד: הראשון הוא שלמי תודה על נס או דבר טוב הקורה לנו , האחרים הם שלמי נדר ונדבה. מעניין שדיני שלמי תודה שונים מהאחרים.

בשלמי תודה מביא המקריב גם ארבעה סוגי לחמים שאחד מהם "חלות חמץ " באופן חריג ביותר. בנוסף ,אכילת שלמי תודה אפשרית רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו ולא גם למחרת יום ההקרבה כפי שנקבע בשלמי נדר ונדבה.

מדוע קבעה התורה הבדלים אלו?

הכרת התודה של היחיד על נס או הצלה או אירוע שמחה, מחייבת שותפות עם הסביבה ומחייבת נדיבות מכל הלב. לכן מביאים חלות חמץ ולא מצות שמהוות לחם עוני ולכן חובה לסיים את אכילת הקרבן בזמן קצר.

מכיר התודה נדרש להזמין את משפחתו, חבריו וידידיו ולחגוג את הכרת התודה ברוב עם. הוא לא מקבל יומיים כדי לאכול את סעודותיו בקבוצה מצומצמת. הוא נדרש להזמין הרבה אנשים כדי לסיים את הבשר עד הבוקר .

סעודת הודייה כזו תהווה הכרת טובה  מלאה ויהיה בה מעין "פרסומי דניסא" על הטוב הפרטי שקרה לו.

אין כמו הכרת הטוב כדי להשלים את הצניעות ולהביא לכך שנהיה עשירים השמחים בחלקנו.