אלונה הבינה מהר מאוד שהיא לא הייתה צריכה להתחתן עם שלומי. יום אחד היא נשברה והחליטה לעשות מעשה. שלומי מצידו לא ויתר כל כך בקלות
היה רגע אחד לפני החתונה שאלונה ידעה שזאת תהיה טעות לחיות עם האיש הזה, אבל הרגישה שזה מאוחר מדי. זה בטח רק תחושה טבעית, כי כולן תופסות "רגליים קרות" בשלב כזה או אחר. היום היא יודעת שהתחושה לא אכזבה אותה, אלא שאז כבר היה מאוחר מדי.
כשהיא ושלומי התחתנו היא הייתה בחודש הרביעי להריונה, כך שגם ההורמונים השתלטו על החלטותיה באותה עת. שלומי, שהכירה אותו רק מספר חודשים קודם נהפך לה פתאום לאדם אחר. מצד אחד, לא היה לה ספק שהוא רוצה אותה, ומצד שני, כאילו ירדה ממנו מסיכה שהוא עטה כל אותם חודשים, ויוצא ממנו כעת דמות אחרת לגמרי. שתלטן, רומס ושלא מתחשב ברצונותיה וצרכיה. שוב היא הזכירה לעצמה שזה בטח לחצים סביב החתונה וההיריון. "הכל יסתדר אחר כך" חשבה לעצמה. היא רק חשבה.
למזלה של אלונה, היא קלטה את זה בטווח מאד קצר. שנה לאחר החתונה, ולאחר ששלומי כבר אמר לה כל דבר אפשרי בשביל להסיט אותה כנגד חברותיה והמשפחה שלה, היא הבינה עד כמה הוא פשוט חסר בטחון ועד כמה הוא מנסה לשמור אותה לעצמו, בלי שום סיבה הגיונית שנראית לעין. החיים אתו הפכו לסיוט, כאשר מוקד כל מריבה היה אופן הטיפול שלה בילדה המשותפת שלהם. זה היה מגוחך ברמות, כיוון שנטל הטיפול בה נפל רק עליה, והוא רק העיר את הערותיו מבלי שיעשה באמת דבר.
כמה שעות עם הילדה
יום אחד היא נשברה. אפילו שהיא לא עובדת מזה כשנה, וחייה סובבים סביב תינוקת אחת חמודה, וכשהיא חבוטה מכל אמירותיו ומעשיו של בעלה, היא החליטה לעשות מעשה. היא ארזה את חפציה כששלומי היה בעבודה, ונסעה להוריה. שם תמיד מקבלים אותה בזרועות פתוחות, ובטח עם הקטנטונת. היה ברור לה שמחכה לה מתקפה ממנו.
והיא אכן הגיעה. התגובה שלו הייתה בדיוק כמו שהיא ציפתה. על מנת להקדים מעט תרופה למכה, היא הייתה מספיק ברורה איתו בהודעת טקסט ששלחה לו. שכל ניסיון שלו לעשות פרובוקציות אלימות, היא תרגיש מאוימת מספיק ולא תהסס לפנות למשטרה. זה לא עזר. הבחור הגיע לבית הוריה, ועשה סצינה אחת גדולה, והניידת אכן הגיעה. זה רק הגביר את רמת הכעס שלו כלפיה. הוא קיבל צו הרחקה לכמה ימים כדי להירגע. שלומי הבין שזאת לא הדרך. שזה לא יעזור לו הפעם.
אחרי סיום צו ההרחקה, הוא ביקש להיות עם הילדה שלו. אלונה כבר קיבלה יעוץ משפטי, והבינה שתמיד תהיה לו את הזכות להיות עם הילדה שלו, לכן סיכמה איתו הסדרי ראיה ויחד עם זאת היא חששה לשלום הילדה. זה היה השלב שהיא פנתה אלי לשכור את שרותיי. "אין לי מושג איך הוא מסוגל לטפל בילדה" אמרה זאת לאור העובדה שהוא מעולם לא עשה זאת קודם.
בשעה ארבע חיכיתי ליד כתובת ההורים שלה, משם הוא אמור לאסוף את הילדה. שלומי איחר קרוב לחצי שעה. יש לו כמה שעות בלבד לבלות עם הילדה שלו, ואלונה סקרנית מה יעשה. לא הפתיע אותה כשאמרתי לה שהוא נסע איתה לבית הוריו, מה שכן הפתיע שהוא עצמו לא נשאר שם, וחזר כעבור כמה שעות כדי לאסוף אותה שוב.
שתי תביעות
"כמה עלוב" חשבה לעצמה אלונה "הוא לא מסוגל להיות עם הילדה שלו אפילו כמה שעות". מספר ימים מאוחר יותר מכן היא קיבלה כתב תביעה, בו שלומי תובע משמורת בלעדית על הילדה שלו. שלומי הסביר את צעדיו בכך שהיכולת הכלכלית שלו גבוהה יותר, הוא זה שעובד ומסוגל לפרנס, תנאי המחיה של הילדה אצלו טובים יותר מאשר אצל הוריה של אלונה. הוא גם לא חסך את דעתו האישית על התפקוד של אלונה, ורמז על חומרים כימיים שהיא משתמשת בהם. הוא ביטל כל אפשרות למשמורת משותפת, מטענה שהמרחק מגורים בין הבתים בינו לבין אלונה רחוקים מדי ולא מאפשר באמת את החזקה המשותפת.
"זה מדהים איך ממקום שכמעט אין על מה לריב, כי לא חיינו יחד מספיק, הוא מוצא סיבות לריב" אמרה אלונה ביאוש. היא צודקת. אין להם רכוש, היא לא תובעת ממנו דבר. יש רק את הילדה, והנה… מלחמה. היה ברור לי שמניעיו של שלומי לא קשורים לרווחתה של הילדה. הוא המחיש לי את זה ביום אחד של מעקב. לכן גם המלצתי לאלונה, שתתמיד עם הדרך הזאת. נשב עליו במשך כמה ימים, בכל פעם שהוא אוסף את הילדה. בכל פעם זאת שלומי עשה את אותו הדבר, ולקח את הילדה לבית הוריו וחזר לקחת אותה אחרי מספר שעות, אלא שהפעם גם המשכנו בעקבותיו, כדי להמחיש לבית המשפט איך הוא מנצל את הזמן שלו. ציפיתי למצוא אותו הולך כמו תמיד לעבודה שלו, אלא שבצורה שלא הפתיע אותי כחוקר, הוא ניצל את הזמן גם לתענוגות אחרות. שלומי לקח אותנו אל המאהבת שלו. לא יכולתי שלא לחשוב על אותה אחת, שבעוד כמה חודשים, תגלה מי הוא באמת.
מכיוון ששלומי הגיש תביעת משמורת, אין כל מניעה שאלונה תגיש בחזרה תביעת גירושין ברבנות על רקע בגידה ועם דרישה לתשלום הכתובה שלה. כך הם מצאו את עצמם מתנהלים בנפרד עם שתי תביעות נפרדות. בבית הדין לענייני משפחה לא קיבלו את טענת המשמורת שלו, בעזרת הממצאים שהוא לא מטפל בילדה, ובמקביל, גזרו עליו לפצות אותה במאה ושמונים אלף שקלים לאור התגלית האחרת. אלונה לא חשבה שיכול להיות סוף יותר מוצלח לסאגה הזאת. היא גם קיבלה כפולות של ח"י שקלים, אבל יותר חשוב מזה, היא קיבלה את חייה חזרה.
הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות". הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.
בחודש נובמבר האחרון יצא לאור ספר הביכורים של סאם זיברט, "קלוז'ר". להשיג בחנויות הספרים, באתר המחבר ובנייד 050-5269378.
