"האֲחָיוּת לא רק נתנה לי מקצוע, היא נתנה לי זהות" המסע המרגש של מנאל חג'אזי מהמזכירות לניהול אֲחָיוּת

מדי שנה מציין עולם הבריאות את שבוע האחים והאחיות, הזדמנות לעצור לרגע ולהוקיר את האנשים שנמצאים שם ברגעים הכי אנושיים וחשופים. השנה בחרנו להביא את סיפורה של מנאל חג'אזי, תושבת לוד ואם לסימה, אמיר וסים, המשמשת כמנהלת אֲחָיוּת במרפאת ראשון לציון מרכז העיר של מאוחדת.
מנאל היא הרבה מעבר למנהלת מקצועית, היא אישה שבחרה לא לוותר על עצמה גם בתקופה של משבר אישי ומשפחתי, והצליחה לבנות את עצמה מחדש צעד אחר צעד. כמי שביום יום מנהלת צוות ומרפאה דינמית ועמוסה, היא מעידה על עצמה שהיא בראש ובראשונה אדם שמאמין בהתמדה ובכוח לצמוח מתוך קושי. הדרך שלה לא התחילה מנקודת פתיחה נוחה. מתוך תקופה מטלטלת בחייה האישיים, היא החליטה לצאת למסלול חדש, כזה שיוביל אותה בסופו של דבר לתפקיד ניהולי משמעותי.

"זה הזמן שלך": הבחירה באֲחָיוּת מתוך משבר אישי

המסע של מנאל אל עולם האֲחָיוּת לא היה מובן מאליו. הוא נולד מתוך תקופה מורכבת בה היא ובעלה נפרדו לפרק זמן, והיא מצאה את עצמה מתחילה מחדש עם שני ילדים קטנים. באותם ימים היא עבדה כמזכירה והביטה באחיות מהצד, עד שרגע אחד של אמת שינה את הכל. "הקליק המדויק לא היה רגע גדול אחד, הוא נולד מתוך משבר", היא מספרת.
אמא שלה אמרה לה משפט אחד שנחרט בליבה: "זה הזמן שלך ללכת ללמוד". באותו רגע מנאל הבינה שהיא לא נשארת יותר מהצד. "בחרתי להיות שם עבור אחרים בדיוק ברגעים שהם הכי צריכים, בחרתי להיות אחות". אמה הייתה עבורה היסוד שעליו בנתה את עצמה מחדש. " היא לא רק אמרה לי 'זה הזמן שלך', היא חיה את זה יחד איתי. היא שמרה על הילדים שלי, עטפה אותנו בביטחון ובחום ונתנה לי את השקט להעז ולצאת לדרך חדשה. בלעדיה לא הייתי מצליחה להגשים את החלום הזה". להתחיל לימודים כשעוזבים בית עם שני ילדים קטנים זה צעד שדורש תעצומות נפש כבירות. 

מנאל מסבירה שהאומץ לא הגיע ממקום של גבורה רגעית, אלא ממקום של אין ברירה ושל תקווה. "כשהקרקע לא יציבה, לא באמת הרגשתי שיש לי את הפריבילגיה לעצור, חיפשתי איך לבנות קרקע חדשה. האומץ הגיע לאט, מהאמונה הקטנה שאולי אפשר אחרת ומהידיעה שאני לא לבד". עם השנים, בני הזוג הצליחו לבנות מחדש את הקשר והמשפחה התרחבה עם לידת בנם הצעיר סים, חוויה שמנאל מתארת כהוכחה לכך שגם מתוך משברים אפשר לצמוח מחדש.

מסע של נחישות: ג'ינגול בין כיתה א' למצוינות אקדמית

הדרך הזו דרשה ממנה תעצומות נפש של "סופרוומן" ממש. הלו"ז של מנאל כלל לימודים ארבע פעמים בשבוע בבוקר ובערב, בשילוב משרה מלאה וגידול ילדים קטנים. "היו רגעים שבהם הרגשתי שאני על הקצה. זה עומס שמרוקן אותך עד הסוף. היו לילות שחזרתי הביתה עייפה מאוד עם מחשבה אחת בראש שאולי זה גדול עליי, אבל אז הייתי מסתכלת על הילדים שלי ומבינה שאין לי את הזכות לוותר. הם היו הכוח שלי גם כשלא נשאר לי כוח. מה שהחזיק אותי ערה באותם לילות היה החלום השקט שאני עושה את זה בשבילם ובשבילי, כדי לבנות להם חיים אחרים ויציבים יותר". 
אחד הרגעים המרגשים והמורכבים ביותר היה כשבתה עלתה לכיתה א' בדיוק בשיא הלחץ. "הלב שלי היה קרוע. מצד אחד רציתי להיות שם איתה בכל שנייה, להחזיק לה את היד ביום הראשון ולשים את כל עצמי שם בשבילה. מצד שני הייתי בתוך מרוץ יומיומי שלא עוצר. בחרתי לא לוותר על הרגעים שלה, להיות העיניים שמסתכלות עליה בגאווה והקול שמרגיע ומחבק גם אם הייתי עייפה מבפנים. האמת היא שהיא לא רק התחילה כיתה א', היא גם נתנה לי כוח להמשיך את המסע שלי. בכל פעם שראיתי אותה צומחת, זה הזכיר לי למה אני עושה את כל זה". למרות כל הקשיים, מנאל לא התפשרה על המקצועיות וסיימה בציון המרשים 86. "זה לא היה רק ציון, זה היה רגע של נשימה אחרי תקופה ארוכה שבה כמעט לא נשמתי. הציון הזה היה הוכחה שקטה לעצמי שגם כשנראה שהכל נגדך אפשר עדיין להחזיק מעמד ולא לוותר על החלום". 
במקביל להתמודדות האישית וללימודים האינטנסיביים, מנאל החלה לבנות גם את דרכה המקצועית בתוך מאוחדת. מאוחדת השקיעה בה כבר מהשלבים הראשונים ומימנה עבורה את לימודי התואר הראשון במנהל מערכות בריאות, ובהמשך סללה לה את הדרך ללימודי אֲחָיוּת. תמיכה זו אפשרה לה לשלב עם השנים בין עבודה קלינית לתפקידי ניהול, תוך פיתוח מיומנויות הובלה וקבלת החלטות. גם כיום, כשהיא מסיימת את התואר השני באֲחָיוּת, היא ממשיכה לזכות לליווי מקצועי ואף נשלחה לאחרונה לקורס הכשרת אחות מאמנת לבריאות ואיכות חיים, צעד שחיזק אצלה את תחושת הערכה והמוטיבציה להצטיין בתוך מערכת שמאפשרת צמיחה ארוכת טווח.

חוסן ושליחות: להביא חיים לעולם בצל הסערה

פרק משמעותי נוסף בחייה של מנאל היה הלידה בתוך המציאות המטלטלת של השבעה באוקטובר. להביא חיים חדשים לעולם בתוך חוסר ודאות ביטחונית ופחד היה רגע חשוף ומטלטל. "מצד אחד חיים שמתחילים ומצד שני עולם שנראה לא יציב. בתוך החוויה הזו הבנתי שגם בתוך חושך גדול החיים ממשיכים להיוולד והתקווה לא נעלמת". החוויה הזו עיצבה את התפיסה המקצועית שלה לגבי חוסן אנושי. "הבנתי שאֲחָיוּת זה לא רק טיפול רפואי, אלא להיות עוגן בתוך סערה. להיות היד שמרגיעה, הקול שמייצב והנוכחות שנותנת ביטחון כשאין ודאות.
מאז אני לא מסתכלת על המקצוע רק כעבודה אלא כשליחות עמוקה בתוך הרגעים הכי אנושיים של החיים". את הכוח הזה היא שואבת מאמה, שלימדה אותה על נתינה שלא תלויה בדבר. "אמא שלי הראתה לי שכוח נשי אמיתי זה היכולת להחזיק אחרים וגם להחזיק את עצמך בו זמנית. ממנה למדתי שנתינה אמיתית היא להיות עוגן, מי שאפשר להישען עליו. את כל זה אני מנסה להעביר הלאה לילדים שלי בדוגמה אישית, להראות להם מה זה להתמיד ומה זה לתת מעצמך לאחרים מתוך אהבה".
היום מנאל כבר נמצאת לקראת סיום התואר השני באֲחָיוּת, כשהיא מונעת מהרצון להמשיך להתפתח ולהעמיק את איכות הטיפול. היא מרגישה שכל קושי שעברה בדרך הפך אותה לאחות רגישה וקשובה יותר.

"כל קושי שעברתי בחיים נכנס איתי למרפאה בצורה אחרת. הוא הפך אותי ליותר קשובה ופחות שיפוטית. כשמטופל נכנס אני מרגישה שאני רואה לא רק את הסימפטום אלא את האדם שמולי עם החששות והכאב שלו. אני חושבת שמטופלים מרגישים את זה, יש משהו בגישה שמשדר שיש כאן מישהי שלא רק מטפלת אלא גם מבינה מבפנים מה זה לעבור קושי". המילה שמתארת עבורה את המקצוע היא שליחות, משום שמדובר בנוכחות אנושית עמוקה בכל יום מחדש. למנאל יש מסר ברור לכל אישה שנמצאת בצומת דרכים: "אף פעם לא באמת מאוחר. אני מכירה מקרוב את הפחד מהצעד הבא, אבל למדתי שהרגעים שבהם הכל מרגיש לא יציב הם דווקא הרגעים שבהם אפשר להתחיל לבנות משהו חדש. שינוי לא דורש תנאים מושלמים, הוא מתחיל בהחלטה קטנה אחת לא לוותר על עצמך. אין זמן נכון להתחיל מחדש, יש רק את הרגע שבו את מחליטה להאמין שמגיע לך יותר". 

אם לא הייתה אחות, מנאל מאמינה שהייתה מחפשת משמעות בעבודה עם אנשים, אך היא מודה שקשה לה לדמיין את עצמה במקום אחר. "האֲחָיוּת לא רק נתנה לי מקצוע, היא נתנה לי זהות", היא מסכמת בחיוך, ומוכיחה בכל יום מחדש שהחיים לפעמים מתחילים באמת בדיוק באותה נקודה שבה חושבים שהם הופכים למורכבים מדי.