X

כך מייצרים רגש עבור קבוצה שמזמן לא ריגשה

ניר שועלי, עיתונאי ספורט ותיק, מסביר: "קבוצת הדגל שלנו, הפועל ראשון לציון, פשוט לא מדברת אל הקהל. אין זהות, אין אופי. חייבים פריש-מיש. להשקיע בילדים ולא בשכירי חרב... צריך לפתח יריבות ספורטיבית שתחצה את העיר בדיוק כפי שקרה בכדוריד". טור מיוחד ל"גל גפן"

כך מייצרים רגש עבור  קבוצה שמזמן לא ריגשה
קרדיט: ניר שועלי   אהדה לקבוצת ספורט מבוססת על רגש, בין אם זו הנוסטלגיה או צבע החולצה, אידאולוגיה או קירבה למתקן הספורט בו היא פעילה, שחקני עבר מיתולוגיים וסיפורים. אפשרות אחרת ליצירת קהל היא הצלחה פנומנלית וכבר מייד אומר כי אם הפועל ראשון לציון תשיג טייקון שינחית כאן שחקנים בעשרות מיליונים שיובילו את ראשונייה לאליפות ולצ'מפיונס ליג, כל המאמר הזה מיותר. הקהל יבוא לאט לאט. בינתיים, כשזה לא קורה, אנחנו צריכים רגש. אז איך מייצרים רגש עבור קבוצה שכבר מזמן לא ריגשה? שלא משחקת במגרשה המיתולוגי? ששינתה צבעי חולצה כמו זיקית במשך השנים? איך בכלל מביאים קהל צעיר בעידן הסמארטפונים והאפליקציות, שם שקוע הנוער (גם כשהוא כבר מגיע במקרה למגרש), שבמקרה הטוב מתחבר למועדונים הגדולים מתל אביב, חיפה, ירושלים, או אל קבוצות אחרות שהוריו אהדו בטרם היגרו לראשל"צ? לא צריך לחפש רחוק. מהו מותג הספורט המובהק של ראשון? כדוריד. איך הוא נוצר? דרבי. צהוב מול אדום. שנים של יריבות מלאה פיקנטריה ועסיסיות, שהובילה להישגיות ואפילו לצ'מפיונס ליג (הפועל בשיאה). מכיוון שממילא יש כבר הפועל ראשון כדורגל ויש את מ.ס. שכון המזרח המשתייכת למרכז מכבי והיא לובשת צהוב, ומכיוון ששני המועדונים לא מתרוממים, לא בהישגיות ולא בקהל, כל מה שצריך זה לפתח יריבות ספורטיבית שתחצה את העיר בדיוק כפי שקרה בכדוריד. ברור לי שאוהדי הפועל הוותיקה יתנגדו בתחילת הדרך, אבל מאז שהקבוצה עברה לכתום ושינתה בזמנו את שמה לעירוני ראשון לציון, הקהל נעלם ברובו. העירייה שפכה תקציבי ענק במשך עשרות שנים, שלא הובילו לכלום. וזה לא שיש להעביר את התקציבים למכבי שכון המזרח. העירייה תתקצב רק את התשתית, את הנוער, את המתקנים והמאמנים, שווה בשווה בין שני המועדונים, מבלי לזרוק כסף על חיזוק מחוץ לעיר. רק שחקני בית. ההצלחה לא תגיע מייד. הפועל כנראה תרד ליגה, אולי אפילו שתי ליגות, אבל לאט לאט יתגבש הווי של דרבי, של יריבות, של סיפורים, של הזדהות עם צהוב\אדום, ואז גם יגיעו הספונסרים, כשתהיה אש ביציעים ועל הדשא. נכון, זה לקחת צעד אחורה, אבל אנחנו אחרי יותר מ-40 שנות אצטדיון ריק ועשרות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית, שלא הועילו. קבוצת הדגל שלנו פשוט לא מדברת אל הקהל. אין זהות, אין אופי. חייבים פריש-מיש. להשקיע בילדים ולא בשכירי חרב. אין סבלנות? תראו את הפועל ירושלים כדורגל והפועל תל אביב כדורסל, ותבינו כי הסבלנות משתלמת.  
  • הכותב הוא יועץ תקשורת ועיתונאי בתקשורת הארצית והמקומית, בעיתון, בטלוויזיה וברדיו, שליח מעריב לארבע אולימפיאדות
   
חדשות ראשון-לציון ראשון-לציון

art