פרשת משפטים, שקרים, שוחד ומשפט

בהמשך ישיר למתן תורה בהר סיני, עוברת התורה מיד לפירוט ההלכות והנורמות החברתיות. לכאורה היה ניתן להניח שהפרשה תתחיל בדינים שבין האדם למקום,

אולם התורה בוחרת להתחיל דווקא בנורמות ובנושאים שבין אדם לחברו. וגם שם להתחיל מדיני עבד.

על רקע הנורמות באותם ימים, התורה הביאה את המוסר האלוקי. כולם שווים, העבדות פסולה, אין מעמדות ועל נזקים שעושים לזולת, משלמים.

הפרק הראשון עוסק בנושאים בהם יש יחסים משפטיים בין בני אדם- גניבה, נזק, עבדות ועוד. החלק השני עוסק ביחסים בין אנשים אך ללא קשר משפטי. דיני צדקה, סיוע לגר ולאלמנה ומתן הלוואה.

בחלק זה העניין הוא בין האדם לעצמו ולערכיו. גם בחלק זה ברור שהמוסר האלוהי שונה מהמוסר האנושי המשתנה תדיר. בתורה שלא כמו בעולם הפוליטיקלי קורקט ברור כי עניי עירך קודמים מעניי אחרים.

לאחר מכן עוברת הפרשה למהות המשפט העברי ומתמקדת בשני דגשים לשופט בעיקר, אך גם לאדם הפשוט. הראשון "מדבר שקר תרחק"  והשני "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים"( כג׳ ח׳).

בשני התחומים יש אי בהירות. מדוע משקר ההנחיה היא להתרחק ולא שוללת באופן מוחלט?

השאלה השנייה היא בנושא שוחד,

מדוע הדגישה התורה קבלת שוחד ולא גם מתן שוחד שאסור במסגרת "לפני עיור לא תיתן מכשול"?

לדעת רוב הפרשנים הביטוי להתרחק מהשקר מגדיל ומרחיב את האיסור. על השופט לרחוק מכל מה שיש לו ריח של שקר ועלול להוביל לשקר.

ניתן להוביל קו אחר בפירוש פסוקים אלו. אומרת התורה לשופט, עליך להתרחק מכל מה שיש לו ריח של שקר. אולם בחיים שמחוץ לכתלי המשפט השקר לעתים עדיף על האמת. אנו משבחים כל כלה על יופיה וידוע המדרש על אהרון איך היה רודף שלום, ומביא להשלמה בין אויבים על ידי עיגול פינות.

לכן אומרת התורה כי לעיתים יש לרחוק משקר אך לא להימנע ממנו לחלוטין.

התורה מלמדת כי את התחלת הסיפור השוחד יוצר המקבל. אם ברור  לכולם מהתנהגות הפקיד או איש הציבור כי הוא לא ייקח שוחד, אף אחד לא יציע לו שוחד. אם הפקיד או המנהל מאפשרים קומבינות והעדפות, הרי שמהר יימצא מי שיציע לו שוחד.

כדי למנוע שוחד לא צריך לטפל בנותני השוחד בלבד. צריך שהמערכת הציבורית תהיה מוסרית באופן שלא יווצר פוטנציאל לשוחד.

משניתן השוחד ואפילו לכאורה כדי לשפוט צדק, אומרת התורה כי מרגע זה הכל הופך להיות מסולף מהעובדות, דרך הבנת המציאות ועד לפסק הדין.

כבר בפרשה הראשונה העוסקת בדינים שבין אדם לחברו ויצירת חברה, רואה התורה את נגע השוחד ככזה שמפורר את החברה ואת אמון הציבור במשרתיו.