בזמן שבית המקדש היה קיים, כל עם ישראל היה עושה את דרכו לכיוון ירושלים כדי לחגוג שם את חג הפסח. לקראת כניסת החג, המוני יהודים היו עולים להר הבית ולמקדש כדי לשחוט את קרבן הפסח ולהקריבו על גבי המזבח.
היו שנים בהם כמות האנשים שנכחה במקדש באותו זמן הייתה מופלגת ביותר. כך למשל מתואר בתלמוד לגבי אחת הפעמים בימי בית המקדש השני: "ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל אמר ליה לכהן גדול תן עיניך בפסחים נטל כוליא [כליה] מכל אחד ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות כפלים כיוצאי מצרים" (בבלי פסחים ס"ד ע"ב). במקור אחר, יוסף בן מתתיהו ההיסטוריון מספר על החג בו נמנה מספר מדויק של עולי הרגל: "אנו מקבלים מספר של 2,700,000 איש" (מלחמות היהודים ספר ו' פרק ט' פסקה ג').
למרות זאת, הייתה שנה מסוימת בה התרחשה טרגדיה נוראית בזמן הקרבת קרבן הפסח: "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד" (בבלי פסחים שם). נשאלת השאלה: מה חטא אותו זקן שנאלץ להימחץ למוות?
בתנ"ך מסופר כי בעקבות הרעב הקשה שהיה בשומרון, אלישע הנביא הכריז כי כבר מחר השווקים יתמלאו במזון ושפע אדיר, ואחד מן השרים 'השליש' של מלך ישראל גיחך על דברי אלישע. למחרת אירע הנס, וכל העם התפרץ במהירות אל מחסני המזון, אך השליש דחה את העם מלהתקרב, עד שבסופו של דבר: "וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת" (מלכים ב' ז' כ'). הרמ"ע מפאנו בספר הגלגולים מגלה לנו כי הזקן שנמעך בבית המקדש הוא למעשה גלגולו של אותו השר השליש שהיה בימי אלישע.
הקשר בין האיש הזקן לבין השליש הוא ששניהם היו צרי עין כלפי עם ישראל: מטרת השליש הייתה להכחיש את כוחו של ה' בהנהגת המציאות, ואילו הזקן לא הפסיק להתלונן על כמות האנשים שעלתה לבית המקדש כדי לחגוג. אין ספק שניתן לראות מצד אחד ניסיון של הריסת הקשר הרוחני בין ישראל לה', ומצד שני ניסיון של השפעה לרעה על החברה היהודית עצמה.
חשוב לזכור, חג הפסח במהותו מסמל את האהבה והקשר הנצחי בין ה' לישראל עמו, ובמקביל גם את האחווה והשלום בין כל אחד מישראל לחברו.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
