טור דעה: כשהשבת נשרפת יחד עם העסק זו כבר לא אמונה, זו אלימות

הצתת עסק ברמת גן רק משום שנפתח בשבת אינה “מחאה דתית”. זהו מעשה ונדליזם חמור, פלילי, שפוגע לא רק בבעל העסק – אלא גם בערכים הבסיסיים שעליהם אמורה הדת לעמוד. מי שמצית, משחית ומטיל אימה בשם השבת – לא מגן עליה, אלא מחלל אותה.

יש מי שמנסים למסגר אירועים כאלה כחלק מ“מאבק על צביון יהודי”. אבל צריך לומר את האמת בפשטות: אין שום קשר בין אמונה לבין שריפה. אין שום פסוק, שום ערך, שום מסורת שמצדיקה פגיעה ברכוש או באדם בגלל בחירה איך לחיות את חייו. להפך – היהדות מדברת על כבוד האדם, על דרך ארץ, על אחריות.

וכאן בדיוק הבעיה. כשגבולות מיטשטשים, כשאלימות זוכה להבנה שבשתיקה, וכשיש מי שמוכן “להעלים עין” כי זה משרת אג’נדה – נוצרת מציאות מסוכנת. היום זה עסק שנפתח בשבת, מחר זה אדם שלא נראה מספיק “צנוע”, ומחרתיים זה כל מי שחושב אחרת.

 הדתה במרחב הציבורי היא נושא מורכב, אבל יש קו אדום ברור: אסור לה להפוך לכפייה, ובטח שלא לאלימות. מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו קבוצה אחת כופה את אורח חייה על אחרת באמצעות פחד. זה מדרון חלקלק שמפורר את החברה מבפנים.

וכאן חשוב להיזכר שיש גם דתיות אחרת. דתיות של אחריות, של נתינה, של דוגמה אישית. כמו זו של ד"ר יעל נמט – מורה למתמטיקה שמתגייסת למילואים וממשיכה ללמד את תלמידיה במסירות, בלי לכפות, בלי להטיף, אלא דרך עשייה. היא מראה שאפשר להיות מחויב לערכים, למסורת ולאמונה – בלי לפגוע באחר.

הפער הזה הוא כל הסיפור.

מצד אחד – מי שמדליקים אש בשם השבת.
מצד שני – מי שמדליקים אור.

הבחירה שלנו כחברה היא ברורה: לא לתת לגיטימציה לאלימות, לא לשתוק מול ונדליזם, ולא לאפשר לאמונה להפוך לכלי של כפייה. כי ברגע שזה קורה – לא רק העסק נשרף. גם המרקם החברתי שלנו עולה באש.