דוח מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור: דיירי בניין שנפגע מטיל ברחובות נותרו ללא טיפול מהעירייה, עד שנציבות תלונות הציבור התערבה

במהלך ימי המבצע יצאו מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מתניהו אנגלמן, ומנהלת נציבות תלונות הציבור, עו"ד כרמית פנטון, לשטח ביחד עם עובדי הנציבות כדי להתרשם מקרוב מהפערים שעלו בטיפול בעורף. במסגרת הסיורים הללו הם ביקרו גם בזירה שנפגעה מטילים איראניים ברחובות. 

עם פרוץ המבצע הפעילה נציבות תלונות הציבור את הקו החם - מוקד סיוע שפעל בטלפון ובווטסאפ על מנת לסייע לתושבים שנפגעו והתקשו במימוש זכויותיהם. הסיוע ניתן בעברית, ערבית, רוסית, אמהרית, צרפתית ואנגלית, חינם אין כסף ועבור תושבים רבים ברחבי הארץ.  השירות הזה היה קריטי לקבלת מידע אמין, הכוונה והנגשה של זכויות בזמן אמת. 

במקביל הפעילו צוותי נציבות תלונות הציבור עמדות קבלת קהל ב־28 מלונות ובתי הארחה שבהם שהו מפונים, רבים מהם חוו תחושת חוסר אונים לאחר שנפלו בין הכיסאות ולעיתים לא הצליחו להגיע בכוחות עצמם לגורמים המתאימים בגופים הציבוריים.

רחובות: התושבים פונו מבניין שנפגע מטיל, ולא קיבלו טיפול מהעירייה

במהלך המבצע התקבלה בנציבות תלונות הציבור פנייה מתושב רחובות, שבניין מגוריו נפגע מטיל. הוא ושכניו פונו למלון בירושלים, ונמסר להם כי כדי לשוב לבתיהם נדרשת חוות דעת של מהנדס עירוני, שתוודא שהמבנה בטיחותי למגורים. התושב טען כי על אף פניה שנעשתה לעיריית רחובות  בנושא, מהנדס מטעם העירייה לא הגיע לבחון את הבניין, גם לאחר סיום המבצע. העיכוב מנע מהדיירים לחזור לשגרת חייהם ולבתיהם.

בעקבות פנייה של הנציבות, מסרה העירייה לדיירים כי ניתן לחזור ולהתגורר בבניין, אולם, נוכח הנזקים שנראו בבניין, המתלונן ביקש לקבל אישור רשמי בכתב ממחלקת ההנדסה כי הבניין אינו מסוכן למגורים. לאחר פנייה נוספת של הנציבות, הגיע מהנדס עירוני לבניין, בדק את המצב וקבע כי יש לבצע תיקונים בגג הבניין בטרם יהיה ניתן לחזור ולגור בו.  בכך ניתן סוף־סוף מענה ברור ופתרון בטיחותי לדיירי הבניין. 

״היעדר גורם מתכלל ברמה הממשלתית״ 

מאות מהתלונות שהתקבלו ברחבי הארץ – ובהן גם מרחובות – נגעו ישירות לזכויות בסיסיות של תושבים שבתיהם או רכושם נפגעו מירי טילים. בעיה שעלתה שוב ושוב מהשטח היא חוסר סדר והיעדר גורם מתכלל ברמה הממשלתית שינהל את החזית האזרחית בזמן חירום.

כך, למשל, ראשי הרשויות המקומיות סיפרו כי נדרשו להתקשר בעצמם עם בתי מלון ולסכם מחירים, כאשר מס רכוש אמור לשפות אותם רק בדיעבד. התוצאה הייתה פערים של מאות אחוזים – לעיתים עד פי שלושה – בין התעריפים שסוכמו מול מלונות ברשויות השונות. מעבר לכך, לא נקבעו קריטריונים וכללים מי זכאי לפינוי, מה המרחק הסביר מביתו, מה רמת המיגון הנדרשת בבית המלון, או האם נכון לרכז את כל משפחות המפונים מאותה העיר במקום אחד.

לכך התווספה בעיית אי־הבהירות לגבי מועד סיום השהות במלון. משפחות רבות לא ידעו מתי יידרשו לעזוב, מה שמנע מהן להתארגן בזמן למציאת דיור חלופי ורק העצים את תחושת חוסר היציבות ואי הביטחון.