חולון: סיפורו של יעקב מרואני, ניצול שואה בן 85

יעקב נולד בשנת 1937 בעיר תוניס, בירת תוניסיה, למשפחה של קצבים יהודיים במדינה שמנתה ערב מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית משגשגת המונה כ-85,000 נפשות. "כילד חוויתי ילדות מאושרת בתוניס. גרתי עם משפחתי קרוב לפארק גדול וירוק (פארק בלוודר), בו הייתה משתלה גדולה ויפה" מספר יעקב בטון נוסטלגי. ילדותו המאושרת של יעקב נקטעה בחודש נובמבר 1942 עת פלשו הכוחות הגרמנים והאיטלקים לתוניסיה בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו השכנות. "בשנת 1943 הייתי בגן ילדים כשנכנסו הגרמנים והוציאו אותנו מהגן" נזכר מרואני. "הייתה תקופה בה גרנו אצל סבתא שלי מחשש שהגרמנים עומדים להפציץ את הרחוב בו גרנו. ברחוב בו התגוררה סבתא שלי הייתה כנסייה בה מצאנו מקלט, ולימדו אותנו להתפלל כמו נוצרים. רצינו לגרום לגרמנים לחשוב שאנחנו נוצרים ולא יהודיים". בזמן ההפצצות הגרמניות שהה יעקב עם בני משפחתו במקלט בשכונה האיטלקית של תוניס הסמוכה לפארק, שבינתיים הפך לשמש מפעל לתנורים להשמדה שנועדו להגיע למחנות: "בתקופה שהתחבאנו לא היה לנו הרבה מה לאכול היינו אוכלים מעט אורז וחילבה" משחזר יעקב. בעודם מתחבאים מהפצצות הגרמניות קרה הדבר ממנו חששו במשפחת מרואני: "לפתע פתאום, הגיע גבר איטלקי שהכרנו יחד עם גרמנים. מיד הבנו שהוא הלשין עלינו. משם אבא שלי נלקח על ידי הגרמנים. באותו אירוע אמא שלי הוכתה באמצעות קת הרובה של אחד מהחיילים הגרמניים. למזלנו אבא שוחרר אחרי כמה ימים בזכות פעולה נחושה של אימא שלי שהצליחה לשחד את מי שהיה צריך כדי להוביל לשחרורו". כשהסתיימה המלחמה בשנת 1945 ניסו בני משפחת מרואני לחזור ולנהל שגרת חיים עד כמה שניתן: "הייתי תלמיד בבית הספר 'אליאנס' בתוניס. אני זוכר שהמורים וההנהלה הורו לנו לא לגעת בכלום מחשש שהגרמנים פיזרו רעל או חומרים מסוכנים לפני שעזבו. הייתה עדיין פאניקה באוויר", נזכר יעקב אז בן שמונה. "למרות שנגמרה המלחמה היה קשה לחזור ללמוד כאילו שום דבר לא קרה", מוסיף יעקב.

יעקב ויהודית ז"ל, ביום חתונתם

משפחת מרואני החליטה לעלות ארצה בשנת 1951. הם התיישבו במושב גילת בו גדל יעקב עד גיוסו לחטיבת גולני בשנת 1955. מרואני הצעיר לחם בשלוש מלחמות ישראל (מבצע קדש, ששת הימים וכיפור), התחתן בעודו חייל עם בחירת ליבו יהודית ז"ל, ניצולת שואה ממוצא בלגי, בטקס מרגש שנערך על ידי הרב הראשי הצבאי, הרב שלמה גורן ז"ל. "היה לי דחף מיוחד לשרת בצבא הגנה לישראל ולהיות יהודי חזק, כזה שמגן על עצמו, על משפחתו ועל מולדתו" מספר יעקב בגאווה חומה.

אחרי פטירת אישתו בחר יעקב להתגורר קרוב לילדיו בחולון. ליעקב שלושה ילדים, שמונה נכדים, ושישה נינים אותם הוא משתף בסיפורו האישי היוצא דופן. יעקב מקפיד להשתתף בפרויקט 'כיתת ותיקים' שמארגנת עמותת 'לב זהב' המעניקה מגוון רחב של שירותי סיעוד לגיל השלישי, בו לצד שיעורי ספרות, שירה, אומנות והתעמלות, מלמדים בני הדור הצעיר את דור המייסדים לעשות שימוש בטכנולוגיה ובטלפונים חכמים: "להיות עם צעירים משאיר אותנו מחוברים לדור שלהם, זה אפילו משפר את הקשר שלי עם הנינה הגדולה שלי בת ה -12". מעבר לשימוש בטכנולוגיה יעקב גם לומד להתמודד עם החוויות אותן עבר בתור ילד ומעיד היום כי: "ככל שאני מזדקן יותר אני חווה את הזיכרונות מהתקופה של הכיבוש הגרמני. זה משהו שניסיתי להדחיק במהלך השנים ועכשיו זה תופס אותי".

יעקב ומשפחתו- צילומים, באדיבות המשפחה