צילמה וכתבה ורדה טלמור
בעשרים השנה האחרונות היא, מירי ארזי, עוסקת בגרפולוגיה משפטית. דהיינו, זיופים. זיופי חתימות, זיופי מסמכים, צוואות, מדי פעם נותנת חוות דעת לבית משפט. הדרך בה הגיעה לעסוק בתחום יוצאת דופן כמו עוד נקודות שונות בחייה. אוטודידקטית. "את מרשה לי לתת לך קצת רקע? אני למדתי עד כיתה ט'. בכיתה ד' לא ידעתי לכתוב והמחברות שלי היו ריקות, הקראתי תשובות מהראש, מהזיכרון. בגיל צעיר, 14, גילו את הפוטנציאל שלי וכבר אז נתתי ייעוץ והכוונה בהורות לחברות של אמי והתשובות הגיעו מתוך הצורך הפנימי שלי בהתנהלות של הורי מולי". מירי ארזי נולדה אמנם בארץ, אך הוריה הם ניצולי שואה. אביה יליד רומניה ואמה ילידה הונגריה, שרדו את אושוויץ תודות לכישרונותיהם. אמה משום שהייתה זמרת אופרה שהופיעה בפני החיילים הגרמניים (ובתמורה קיבלה חצי כיכר לחם) ואביה בזכות היותו קומדיאנט, סטנדאפיסט, שהופיע במקום. השניים הכירו זה את זו בהיותם באושוויץ אך נישאו לאחר שחרור המחנה (1945) וארבע שנים מאוחר יותר עלו ארצה, כשישראל מהווה פשרה , כי "אבא רצה לאמריקה ואימא – לצרפת". אושוויץ השאירה את חותמה על נפשות הוריה, שהתגרשו כאשר מירי הייתה בת 17. אמה של מירי, שראתה היאך דודתה ושני ילדיה מובלים למשרפות אושוויץ, לא רצתה ילדים, פחדה השואה נוספת ועקב כך עברה 12 הפלות, לפני לידתה של מירי שנולדה כיוון שאביה רצה ילד ולאחר לידתה. התוצאה, מירי הייתה "ילדה מוכה ואם מכה, דבר שאני מכה עליו על חטא עד היום". כבקשת מחילה משלושת ילדיה הסכימה היא להשתתף בסרט 'ילדי הצללים' שהופק על ידי ערוץ הוט-דוקו בנושא: מירי ארזי, גרושה פעמיים. נישאה לראשונה לחבר ילדות שלה, נישואים שהאריכו חודש ימים בלבד: שבועיים לאחר החתונה פגשה את מי שהיה אז בעלה מטייל עם אישה, שלא הייתה היא. התארסה ועברה לגור עם מי שהפך להיות בעלה השני לאחר עשרה ימי היכרות ונישאה לו חצי שנה מאוחר יותר. גם ממנו, היא מספרת, התגרשה בעקבות בגידה ויותר לא נישאה. "מספיק, איבדתי את האמון בגברים", היא מצהירה. עסקה בעבודות שונות, כי הייתה צריכה להחזיר חובות: תקופה ניהלה את קאנטרי 'נווה הדרים', עבדה בבנק, שיווקה ויטמינים, נתנה הרצאות. כאשר אמה הלכה לעולמה מכרה את ביתה מה שאפשר לה לסגור את חובותיה – משכנתאות והלוואות שונות. הכל עשתה בכוחות עצמה, היא אומרת, מבלי לאבד את קורת הגג מעל ראשה, אבל "הכל במחיר בריאותי חזק מאוד, פיברומיאלגיה שהגיע עקב הטראומות והלחצים שעברתי". כיום היא גרה באותו מבנה שמאכלס גם שניים מילדיה ונכדיה. "זה שאני בת יחידה ולא הייתה לי משפחה, אז אספתי את ילדי לצדי כדי להיות יחד, לא לבד". הסרט הוקרן ביום השואה באפריל 2018. מירי, 68, גרושה, אם לשלושה וסבתא לתשעה. התחילה לעסוק בגרפולוגיה כשהייתה בת 35. "זה בא מתוך שעסקתי בייעוץ ובהכוונה זוגית בלי הכשרה ובלי כלום", היא אומרת בפתיחות, "כל דבר שלמדתי, קודם עשיתי ואחר כך למדתי. ראיתי את כתבי היד של הזוגות שבאו לייעוץ והבחנתי שיש מאפיינים דומים לכתבי יד של אנשים סגורים וגם לכתבי יד של אנשים פתוחים יש מאפיינים דומים. התחלתי לקרוא את הספרים של חנה קורן, היא הגורו שלי והתחלתי ללמוד בצורה אוטודידקטית. את יודעת כמה זמן אני יושבת על כתבי יד? זה יכול להיות גם שמונה שעות. אני בודקת חוזקות-יכולות-חולשות, וגם התאמות של עובד-מעביד וגם התאמה זוגית". בת 49 התחילה ללמוד פסיכולוגיה, אונליין במרסי קולג' ניו יורק, למדה שנתיים והוציאה תואר ראשון. אצל ענת ברזילי למדה משחק והנחיית קבוצות אצל ד"ר צבי ברק. כיום היא מלמדת בהתנדבות גישור לילדי כיתות ד', ה' מטעם עיריית ראשון לציון וזאת כדי למנוע אלימות פיזית ומילולית בקרב ילדי בתי הספר; היא נותנת תמיכה נפשית טלפונית בהתנדבות לחולי פיברומיאלגיה במסגרת עמותת 'גוונים של סגול', היא בוועד המנהל שם, היא מצהירה וגם בהנהלת 'גרפולוגיה יישומית' עמותה של גרפולוגים מוסמכים. ויש עוד. היא "יזמית" ברוטרי ("הם החליפות את המילה 'התנדבות' ל'יזמות'"), במועדון אינטראקט שמשתייך לארגון רוטרי ונועד לבני נוער מגילאי 13 עד 18. ולא, אין לה סדר יום קבוע. "הפיברומיאלגיה משחקת תפקיד משמעותי", היא אומרת. המחלה העלומה הזאת, שאובחנה לפני כשש שנים, אבל כנראה שזה מילדות". ויחד עם זאת, נוע תנוע מירי ארזי, מהתנדבות להתנדבות.
מירי ארזי. צילום: ורדה טלמור