בנובמבר 2012 נכחתי במשחק החוץ הרחוק ביותר שלי מאז התחלתי ללכת למשחקים. לא, זה לא היה בגליל וגם לא באילת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאהבה שלי לסגולים צהובים באמת קיבלה חותמת. חותמת בדרכון, רגע לפני העלייה למטוס ששלח אותנו אל מדינת נורדריין-וסטפאליה הגרמנית, ישירות לעיר בון. המשחק הזה ללא ספק היה גם משחק החוץ שהכי נהניתי בו מאז ומעולם. בתור חובב חורף מושבע, שמחתי להגיע לעיר שהמקסימום שצלזיוס הצליח להגיע אליה, היו שתי מעלות. יומיים מטורפים, עם 100 חולונים מצוידים בדגלים הקבועים ומתוגברים בדגלי ישראל. חמש שנים עברו, והנה התבשרנו שחוזרים לאירופה. אני וחבריי כבר בהתלבטות לאיזו מדינה בא לנו לנסוע, כשחמש שנים אחרי, לשורת הדברים שצריך לקחת בחשבון, בנוסף להיעדרות מהעבודה ודילים דרך אתרים שכוחי אל, הם גם לא מעט עוללים שנוספו למשפחה שלי ושלהם, כן ירבו. יש לנו עוד כמה חודשים לחשוב ולהחליט על יעד, אבל לאיתן לנציאנו אני מבטיח כבר מעכשיו, שהפעם המזוודה תהיה בצבע הנכון. בתמונה: כשכבשנו את בון. הפועל חולון, נובמבר 2015