מאז שאני זוכרת את עצמי סיפורים על אנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים ריגשו אותי מאוד. אדם נכה שמספר כיצד הצליח, בדם ויזע, לעמוד על רגליו ולשפר את איכות חייו מיד גרם לי לדמוע. אך למרות זאת אף פעם לא קישרתי סוג כזה של הצלחה לסיפור האישי שלי, לקושי הגדול שליווה אותי כל חיי.
עברתי ב-13 השנים האחרונות מעל לשש מערכות יחסים רציניות, ובכל אחת מהן תמיד גילמתי את אותה הדמות. הגברים שלצדי התחלפו, הזמנים והחוויות השתנו אבל אני נותרתי אותו אדם- קנאי, שמרן ורכושני. ההגדרה העצמית הזאת הייתה בזמנו הדרך הקלה ביותר להתמודד עם עצמי, להשלים ולקבל את מי שאני מתוך ידיעה שזה כאן כדי להישאר. ניסיתי להתאים מולי בני זוג שונים, למצוא את אותו אחד שיסתדר במשבצת הנכונה, לא יעשה דבר שיכעיס או יפחיד אותי ויעלים עבורי את כל החרדות. הייתי בטוחה שזאת הדרך להרגיש שהכל נורמלי ותקין, שזה רק עניין של סיר ומכסה ושלא מדובר בכלל על איזה שהוא הכרח שלי לשנות ולהשתנות. לא הייתי מוכנה להרפות ולוותר על הכלים האלו שרכשתי, על ההצצות בפלאפון, השאלות והחקירות המייסרות והרצון לדעת הכל תמיד. האמנתי שהם אלו שיצילו אותי, שימנעו את התגשמות הפחדים שלי, אז למה לוותר עליהם בעצם?
בגיל 23 התעוררתי למציאות מאוד קשה ומקשה, תוצאה של לא מעט שנים בהן הלכתי באותה הדרך בלי שום רצון אמתי לשנות משהו מבפנים. לא הצלחתי לתפקד בצורה תקינה, להתמיד בכל מסגרת שהיא- חברתית, לימודית או תעסוקתית. ההתמודדות עם הקשר הזוגי לקחה ממני כל כך הרבה כוחות ולא השאירה בי הרבה מקום שקט. מצאתי את עצמי מתנהלת בשגרת היום יום אך ורק לפי גורמים חיצוניים לי, נכנעת לתנודות משתנות באופן רגעי. לא יכולתי לקבוע להיפגש עם חברה, להגיע לשיעורים או למשמרת בעבודה כי לא ידעתי איזו מחשבה תתקוף אותי שעה לפני ותפיל אותי לגמרי, עם מי דיבר בן הזוג? למה הוא היה בממתינה? הוא עשה משהו אסור? יש מישהי יפה יותר ממני לידו עכשיו? מצחיקה יותר? הוא עבר גבולות? איך אגלה אם כן?
השיח המתמשך בראש שלי לא הפסיק לרגע והגיע למקומות ספציפיים ומטרידים שהולידו עוד ועוד שאלות. הרגשתי לכודה, לא מצאתי דרך להתנער ולצאת מחוץ לזה אז פניתי לפתרונות שהכרתי, שרק שימרו את המצב העגום.
אין הרבה מרחב או סיכוי לנהל קשר זוגי במציאות שכזו. הימים עוברים מלווים בהמון סבל לשני הצדדים והרגשתי שממני לא תגיע הישועה. ניסיתי הכל, כך לפחות חשבתי- ביו פידבק, פסיכולוגיים, הומאופתיה, רסקיו, דיקור ומה לא. כולם הגדירו פה אחד שאני סובלת מחרדות. הכאב והפחד שהתעוררו עם כל מחשבה מטרידה, הרעידות בגוף, התיאבון שנעלם קליל, תת המשקל שהגעתי אליו והבכי הלא נגמר, כל אלו כביכול התאימו לתבנית החרדתית, וכך יצא שבמשך יותר משלוש שנים עברתי מטיפול אחד למשנהו מבלי להתחיל ולטפל בבעיה האמתית.
בכל פעם נאלצתי להתמודד מחדש עם עוד אכזבה מטיפול שניסיתי, עם עוד תסכול והרמת ידיים. למזלי התחלתי באותה העת להיפגש עם פסיכולוגית קלינית רגישה ומקצועית. עם הזמן היא הבחינה מהשיח איתי שיש משהו מעבר, ושלחה אותי לאבחון פסיכיאטרי. היה לי מאוד קשה ללכת לאבחון, שכן זה בעצם להודות שישנה בעיה שצריך לטפל בה, לוותר על דברים מסוימים ולקחת סיכונים.
מהאבחון עלה שאני סובלת מ-OCD, מטריכוטילומניה ועוד כמה מושגים שלא הבנתי בזמנו. הפסיכיאטרית המליצה על נטילת פרוזאק וטיפול CBT במרכז ל-OCD. מאז ומעולם התנגדתי לכל טיפול תרופתי שהוא, אך הבנתי שהוא בגדר "מרגיע פני השטח", כלי שיאפשר לי לעבוד על הדברים העמוקים והכואבים שכרגע כלל אין גישה אליהם.
הגעתי לפגישה עם ד"ר בן ארוש, ובתחילה היא לא הייתה שונה מכל פגישה ראשונה עם גורם מוסמך שניסיתי להסתייע בו. סיפרתי את סיפור חיי כפי שהכרתי אותו, חוויות שעיצבו אותו כאדם קנאי, אנטי ליברלי ושמרן בהווייתו. ד"ר בן ארוש היה הראשון לשאול את השאלות הנכונות, אלו שמעולם לא ייחסתי להן משקל רב אבל ליוו אותי בכל רגע בחיים. הרגשתי שאני בפעם הראשונה חולקת את אותו שיח פנימי מבלבל ומעיק עם אדם חיצוני. הוא שאל אותי על ההתנהלות השוטפת שלי, ירד לפרטים ודפוסים ובעיקר הסביר לי מבלי לייפות כלל מהו הטיפול שהוא מציע.
יהיו המון שיעורי בית, המון מטלות, המשפחה תהיה שותפה לטיפול וכך גם בן הזוג. זאת תהיה גמילה קשה מהרגלים מוכרים, עבודה בלתי פוסקת והמון כוח רצון. רציתי את זה מאוד, אבל גם פחדתי מההתחייבות העצומה הזאת. והכי פחדתי להתאכזב שוב.
לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי את הטיפול. בפגישה הראשונה במרכז ד"ר בן ארוש פנה לבן הזוג שלי ואמר לו שמעתה הוא לא עונה לי על שום שאלת אישור שתישאל מצדי. הרגשתי תהום עצומה בתוך תוכי, פחד ענק, כאילו ככה פתאום בהינף יד לקחו לי את העוגן היחיד שאי פעם היה לי. לא היה לי שמץ של מושג איך אחיה מרגע זה ואילך בלי תשובות לכל השאלות שמתרוצצות לי בראש, איך אתמודד עם כל המחשבות המטרידות שמטביעות אותי. רק אז התחלתי להבין את המשמעות של הפרעה טורדנית כפייתית, את הכוח העצום שלה לשבש מהלך חיים תקין וליצור לך מול עצמך מושג מתעתע של הידיעה הברורה של מי אתה. הייתי צריכה לוותר על הכל ולהתחיל מחדש, להבין בכלל מי אני מאחורי מעטה הטקסים הזה שסיגלתי לעצמי. אין יותר קנאית, שמרנית מתוך בחירה ברורה והחלטית, כל המגננות, החומות והפחדים התחילו להישבר בזה אחר זה ונותרתי לבד.
בן הזוג לא ענה יותר, לא משנה כמה שאלתי, התפתלתי והתחננתי שזאת השאלה האחרונה. המצוקה הייתה אדירה ובאמת הרגשתי שאני נגמלת מהחומר הכי ממכר שיכול להיות. עמדו לצדי במהלך 24 שעות ביממה מיטב האנשים שהבינו בדיוק עם מה אני מתמודדת. הודעות SMS ללא הפסקה, שיחות טלפון, פגישות שבועיות והדרכות בבית שלי. פתחתי הכל בפני הטיפול ואין תחום שלא חלשנו עליו. לצד ההכוונה וההדרכה התובענית פיתחתי עצמאות, בייסורים קשים אמנם אבל זה הגיע. הרגשתי לאט לאט איך אני משילה מעליי עוד מעטה ועוד מעטה, מוותרת על כל המהות שלי שהכרתי, אבל בו בעת מתוודעת לאחרת.
התמודדתי עם אתגרים ומשימות שלעולם לא חשבתי שאוכל לעמוד בהם. רמת הקושי עלתה עם כל מפגש אך כך גם היכולות שלי. הרגשתי בתוך מסגרת מסוימת, לא הלכתי לאיבוד לרגע והמוטיבציה גברה עם כל הצלחה קטנה ואישית שלי. הרצון לבדוק את הפלאפון שלו דעך, המפגשים החברתיים שלו כבר פחות מנעו ממני עשייה עצמית, יכולתי לעבוד, ללמוד ולהתחייב יותר למטרות ואנשים סביבי. פתאום הרגשתי את עצמי, גיליתי את תחומי העניין שלי ואת ההנאות הפשוטות, את החיים בלי קול פנימי תמידי שמונע ממני לעשות כל דבר אחר שלא נוגע אליו.
אלו היו חודשים לא פשוטים בכלל, התמסרתי לטיפול ככל שיכולתי והתמודדתי עם כל מה שחשבתי שלא אוכל. אך התוצאות הגיעו, התגמול לעבודה הקשה. השמרנות, הקנאות והרכושנות פינו את מקומן לחשיבה פתוחה, לסקרנות ולרצון ללמוד ולגלות. אני כבר לא נתונה תחת תווית מסוימת, כבר לא מתויגת בכותרות ברורות וכבר לא מתחבאת מאחורי גבולות ופחדים. אין לי תשובה מוכנה מראש למי אני, אין לי שאלות מטרידות שמלוות אותי בכל רגע ביום. אני ממצה את עצמי, משתדלת לממש את הפוטנציאל שבי וכבר לא נמנעת. למדתי לקבל את מה שיבוא, מבלי לדעת מהו וגם זה בסדר. לתת אמון בעצמי, להניח דברים בצד ולהבין שהכל בר שינוי, הכל אפשרי.
לא הכל מושלם כמובן, החיים תמיד מזמנים קשיים ואתגרים וההתמודדות לא פוסקת. אבל ברגע שרכשתי את הכלים הנכונים, ההכוונה הנכונה וההשקפה המאוזנת אז קל יותר לקבל אותם.
הטיפול במרכז ל-OCD בראשותו של ד"ר בן ארוש ובעבודתם המסורה של רבים וטובים נוספים לצדו (ותודה למבל המדהימה) הוא בבחינת מציל חיים בעיניי. הוא סיפור "כנגד כל הסיכויים" האישי שלי שאפשר לי להכיר את מי שאני ולהאמין שיש פתרון וישנה דרך אחרת. ועל כך לעד אהיה אסירת תודה.
בשיתוף: המרכז הישראלי לטיפול ב ocd
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
