דף הבית / חדשות העיר ראשי / החיים בגיהינום

החיים בגיהינום

ורדה טלמור

מזכרת יחידה אחת מימי ילדותה שרדה בידיה של חווה פוגל, שפעם, ברומניה-הונגריה, קראו לה אווה אפטר. תצלום אחד ויחיד שבו היא, ילדה צעירה שמחייכת באושר כשהיא ניצבת ליד אמה המרצינה. עדות יחידה לכך שפעם היא הייתה ילדה קטנה. תצלומים אחרים שלה מתקופת ילדותה, אין. גם מאחותה הצעירה ממנה בשנתיים שנספתה במחנה ההשמדה אושוויץ, נותר בידיה תצלום אחד ויחיד.


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


חווה פוגל, ילידת 1933, הייתה בת שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובת שבע כאשר הצבא ההונגרי  נכנס לעיר הולדתה אוראדיה שבצפון מחוז טרנסילבניה, רומניה: בסוף שנת 1940 גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית כפו על רומניה לוותר על צפון טרנסילבניה לטובת הונגריה. העיר אוראדיה ממוקמת לא הרחק מהגבול ההונגרי. ואז, מספרת פוגל, התחילו רדיפות היהודים, מעצרים ושליחה למחנות מעצר. גם את אביה, ז'ולי-זכריה עצרו. המשטרה ההונגרית לא ראתה בעין יפה את העיסוקים בעבודות המזדמנות בהן עסק, "כדי שיעזרו לו (העבודות) להאכיל את המשפחה".
ואז הגיע הרעב. "אימא נשארה לבדה איתי ועם אחותי הקטנה ולא היה לה במה להאכיל אותנו, ואז היא מכרה את כל מה שהיה לה בבית – רהיטים, כלים, מצעים – הכל, כדי שתוכל לקיים אותנו. וכשלא נשאר כבר מה למכור, הציעו לה לעבוד כסוכנת בית אצל משפחה יהודית עשירה בבודפשט".
ואז, 1941, הגיעה הפרידה. "המשפחה העשירה לא הסכימה שאמי תביא איתה את ילדיה". מגדה-גיטה אחותה הקטנה בת השש, נשלחה אל הסבתא שגרה בעיירה אחרת, את חווה בת השמונה עזבה אמה אצל דודתה, אחות אביה. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראתה חווה את אחותה. "שתינו בכינו מכל צד, כי התגעגענו לאימא", היא מספרת.
לחוויית הפרידה מאמה כמו גם מאביה, נוספה חווייה טראומתית אחרת, חוויית הילדה הלא רצויה. "לדודתי היו ארבעה ילדים ואני הייתי מיותרת. הם לא התנהגו איתי כל כך טוב ואז הייתי בורחת ומשוטטת ברחובות. חליתי בסקרלטינה, שנית", היא מספרת על המחלה שבזמנים עברו יכלה להימשך מספר חודשים, "אושפזתי שישה שבועות בבית חולים למחלות מידבקות. באחת השוטטויות שלי נפלתי ושברתי את הגולגולת – כנראה הייתי רעבה, ואז דודי החליט לקחת אותי לאמי בבודפשט. השנה הייתה כבר 1942 וגרנו ביחד בחדר קטן אצל אותה המשפחה".
כשנה מאוחר יותר אביה של חווה ברח ממחנה המעצר בו הושם כשהוא משתמש בשם הבדוי, 'קליין', עבר דרך ביתה של הסבתא וביקש לקחת עמו את מגדה-גיטה בתו הקטנה, אך זו סירבה באמרה שהיא רוצה לסיים קודם את לימודיה בכיתה א'. מה שהוא לא ידע וגם לא היה יכול לדעת, שבזה ניתק הקשר איתה. ז'ולי-זכריה המשיך בדרכו והגיע אל רעייתו ובתו הגדולה בבודפסט שם שכרה המשפחה הקטנה דירה. אך האיחוד המשפחתי לא נמשך זמן רב. מאוחר יותר אביה נתפס שוב על ידי המשטרה ההונגרית ושוב נשלח למחנה כפייה. חווה פוגל נשארה עם אמה שכבר לא עבדה והשתיים חיו מהיד לפה, כשחווה, ילדה מרדנית משהו בת ה-10 נחלצת לעזרה. "צווינו לשאת טלאי צהוב, אבל בסתר הייתי מורידו אותו, עושה קניות, מכולת, לשכנים היהודיים ומקבלת מזה קצת 'טיפים'", היא אומרת כשהיא מתכוונת לאוכל.

"שוס פאס"
בינתיים, היא מספרת, נתלו בעיר מודעות "פיתוי". מודעות שכללו הצעות עבודה לנשים יהודיות "שיש להן מקצוע מסוים, למשל, תפירה" ואת המקומות בהם על אותן נשים להתייצב. "ואז אמי אמרה, 'אני הולכת לשם'. כיוון שהיא לא ידעה אם תחזור או לא, היא אמרה לי לעלות למשפחת אנגל – היא הייתה גויה והוא יהודי; גרנו באותו בניין ואני הייתי משחקת עם הילדה שלהם. אמי ארזה לי מזוודה קטנה עם כמה דברים שלי ונתנה לי קצת כסף. הגויה, מריה, קיבלה אותי מאוד יפה, אבל אמרה לי שאינה יכולה לשמור עלי, כי גם בעלה היה יהודי. והמליצה לי ללכת לשגרירות שוודיה ולקבל שם תעודת חסות, שוס פאס", היא אומרת ומכוונת לדרכוני חסות, "שנותן הדיפלומט השוודי ראול ולנברג. היא אמרה לי, שזה יציל אותי". והיא הלכה ואף קיבלה דרכון חסות וגם הוציאה אחד עבור אמה, אבל לא נתנו לה להיכנס לבית החרושת לרעפים שבו היו מרוכזות הנשים היהודית. "גירשו אותי", היא אומרת.
"חזרתי לדודה מריקה והיא אמרה לי לאן ללכת עם התעודה. זה היה בית יתומים של הצלב האדום בבודפשט". והיא הלכה לשם, לאותו בית יתומים. "שם עברתי את כל חורף 1944. לבד. בלי אימא, בלי אבא, ילדה בת 10.5". והיא שהתה שם עד לסוף המלחמה, עד שהצבא הרוסי שחרר את העיר בפברואר 1945, אז הלכה לבית אותם שכנים טובים, בית משפחת אנגל, שם מצא אותה אביה מאוחר יותר.
באפריל 1945 אביה של חווה חזר ממחנה המעצר כשהוא חולה בטיפוס הבטן. "אני, ילדה בת 11, הבאתי לו רופא מהג'וינט. על האימא לא ידענו עוד כלום". ואז אביה נסע הביתה, לרומניה. "אחרי חודשיים הוא שלח מישהו לקחת אותי. שנה מאוחר יותר, שמענו שאימא בחיים".
אמה של חווה, מסתבר, הייתה במחנה ריכוז בשם רוונסבריק בגרמניה, מחנה ריכוז והשמדה הגדול ביותר  לנשים. מאותו מחנה ריכוז נשלחה אמה למחנה ההשמדה דכאו. לאחר שחרור המחנה על ידי כוחות הברית האמריקאיים שהתה אמה כשנה בבית חולים בגרמניה ומשם חזרה לבודפשט לחפש את בעלה ובתה. בני משפחת אנגל מסרו לה שבתה נמצאת עם אביה ברומניה. בתה הצעירה, יחד עם סבתה וכל משפחת אמה נשלחו לאושוויץ שם מצאו את מותם.

לעולם לא עוד

בשנת 1947, בת 13.5, חווה פוגל עלתה ארצה, לבדה, במסגרת עליית הנוער. הוריה, שנשארו אותה עת ברומניה, עלו ארצה שנה מאוחר יותר. בארץ התאחדה המשפחה מחדש, המשפחה גרה בכפר יונה וחווה הלכה לבית ספר. "עברתי הרבה מקומות במשך הזמן עד שהגיעו הוריי", היא מחייכת. כאן, בגיל 18, נישאה לשעיה פוגל שאותו הכירה במקום מגוריה.
לפני כ-23 שנים התראיינה למוזיאון השואה על שם שפילברג בוושינגטון וסיפור חייה מופיע גם שם וגם ב'יד ושם' היא מספרת. בבימת הנוער ברמלה, שם גרו היא ומשפחתה במשך 60 שנה, "העלו הצגה בשם 'ראול ולנברג ואני'. המלאך שעזר לילדי יהדות הונגריה. הצגה שעסקה בסיפור המשפחה שלי, לא רואים אותי, רק שומעים את קולי אומר 'ולנברג הציל אותי ועוד אלפי ילדים יהודיים'. בסוף בסוף, הילדה שמשחקת אותי אומרת, 'ומי היה מאמין שהילדה שקוראים לה חווהלה גרה היום ברמלה ברחוב הרצל'. ואז היא קוראת לי, חווהלה איפה את? ואני עליתי לבמה עם הילדים והנכדים שלי, כל המשפחה שלי. אמרתי, שפרעה רצה להשמיד את כל הזרים במצרים ולא הצליח, והצורר רצה להשמיד את כל היהודים, והנה אני – ואני מראה על הילדים שלי, שזה הניצחון שלי. עם ישראל חי. כל האולם עמד על הרגלים והריע לסיפור על הילדה בת העשר".

כיום חווה פוגל, אלמנה מזה עשר שנים. היא אם לשלושה ילדים בוגרים, סבתא לשבעה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים. במשך 60 שנה גרו היא ומשפחתה בעיר רמלה ובחצי השנה האחרונה היא מתגוררת ב'אחוזת ראשונים' בראשון לציון, שם תארח קבוצת חיילים שיבקרו אותה במסגרת פרויקט 'פרח לניצול' ותדליק נר לזכר ששת המיליונים שנרצחו.

חווה פוגל צילום אילאיל הרלב
חווה פוגל צילום אילאיל הרלב
חווה פוגל ואמה התמונה היחידה שנותרה בידה
חווה פוגל ואמה התמונה היחידה שנותרה בידה. צילום: פרטי
המשפחה שהצילה את חווה פוגל
המשפחה שהצילה את חווה פוגל. צילום: פרטי

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

אורן רפאל. צילום: יעל אורבך

מעצב השיער אורן רפאל: "לא נתתי לאף אחד לעמוד בדרכי"