״הציור היה לי סוג של תהליך ריפוי״

בסוף השבוע הקרוב יתקיים בעיר יריד של אמנים מקומיים שיפתחו את ביתם ויציגו את ״היצירות שלהם, אחת מהם הוא נדב טייטלבויים,תושב העיר,שחזר אך לאחרונה משירות מילואים פעיל. טייטלבויים יציג ציורים שהוא יוצר ברוח התקופה. ״הגעתי למיזם של הבתים הפתוחים דרך בית התרבות בו אני מלמד. הציעו לי להציע מועמדות, ויותר משמחתי לקחת חלק במיזם״.

מתי בעצם התחלת לצייר?
״מגיל מאוד צעיר התעסקתי באומנות. במהלך השירות הצבאי שלי הצגתי בתערוכה בפעם הראשונה וכשנתיים אחרי השחרור התחלתי ללמוד אומנות באקדמיה ולפני המלחמה עבדתי כמורה לאומנות, במגמת אומנות, במחלקה הפסיכיאטרית בשניידר ובבית התרבות בעיר״ ואז הצבא.
״בצבא שירתתי כלוחם בחיל הים. בחיל הים אין מילואים כי אין מספיק ספינות לתקן של מילואימניקים. עם תחילת המלחמה, יחד עם חברים נוספים ששירתו איתי, פנינו לפיקוד מרכז לראות איפה אנחנו יכולים להשתלב.ואז במהלך חודשי המילואים הוצבנו באיזור בנימין, שם תפסנו קו כארבע חודשים״.

בטח היה לך קשה ליצור בזמן הלחימה
״בשבועות הראשונים לאחר ה7.10 הרגשתי שאני לא מסוגל לצייר. התחושות היו כל כך כואבות וקשות שפשוט שום דבר לא יצא.לאט לאט התחלתי לצייר את מה שקורה מסביבי. את החברים למילואים, ההוואי בפלוגה, השמירות והנופים.הציור היה לי סוג של תהליך ריפוי, דרך ההאחזות בשגרת היום יום במילואים.בהמשך התחלתי גם לצייר בעקבות צילומים שהגיעו מעזה, בעקבות הכאב, הגבורה, ההנצחה והגעגועים לצפון הנגב שהיה לי בית שני במשך הרבה שנים״.

יצירה שאתה גאה בה במיוחד?
״אחת היצירות מהתקופה האחרונה הוא של שדה כלניות על רקע לבן וברקע זכר לגזעי העצים של החורשה. חזרתי לצילומים מהעבר, מהפריחות של הכלניות, וציירתי מתוך געגוע גדול. מאז שאני זוכר את עצמי היינו נוסעים לבקר את סבתא בכפר, ובאים איתה לראות את מרבדי הכלניות. בקיץ סבתא נפטרה, ומהחורף מלחמה. ציירתי מתוך געגוע לימים שהיו. בציור הכלניות הפכו גם להיות כתמי דם וסמל לגבורה ולישראליות״

ניכר שאתה מושפע מאוד אומנותית ממה שקורה סביבך
״נכון. תמיד יצרתי אומנות שמעוד מושפעת מהחיים האישיים, מהנופים של הארץ ומתוך שיח עם אמנים אחרים בעבר ובהווה״.

מיזם בתים פתוחים יתקיים ביום שישי (12.4) – 12.4.2024 בין השעות 14:00-9:00

יום שבת (13.4) – 13.4.24 בין השעות 10:00-13:00 / 16:00-19:00

הכניסה חופשית!