פרשת "חוקת", סוף מסלול

במוקד הפרשה עומד כמובן סיפור מי מריבה, שבסופו משה מכה את הסלע ומוציא ממנו מים, אך במעשהו זה מאבדים הוא ואהרון אחיו את הזכות להיכנס לארץ.

באופן מפתיע אין טענות בתורה לבני ישראל. אין להם מים והם שוב באים בטענות. לכאורה טענתם דומה לרבות בעבר, אולם פה אין טענה לעם ישראל. נהפוך הוא, טענת ה׳ הינה למשה ואהרן והם נענשים באופן חמור ביותר ושאינו קשור בשום אופן לחטאם. פסוק יב' אומר "ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". אפשר לחשוד במשה ובאהרון באמונה בה'?

אברבנאל מסביר כי חטאם האמיתי היה שנים רבות מוקדם יותר, של אהרון בחטא העגל ושל משה בחטא המרגלים. כבר אז נענשו עקרונית באי כניסה לאר . פה היה "הטריגר" והרגע להודיעם את העונש.

אנסה להרחיב את תפיסתו של אברבנאל על רקע מצבם ההיסטורי של עם ישראל.

עם ישראל הינו בשנתו הארבעים במדבר ולפני הכניסה הסופית לארץ ישראל. כל דור המדבר שהיה בחטא המרגלים בגיל 20 ומעלה, הלך לעולמו . העם הנוכחי כבר נודד ארבעים שנה ובונה את עצמו מחדש .

העם החדש מעביר את שנותיו במדבר המאתגר, וההישרדות בתנאים קשים לא זרה לו.

מאידך העם רגיל להנהגה רוחנית ולאורך כל השנים הוא עם ביטחון כלכלי ורוחני. עמוד הענן לפניו, המן יורד כל יום והמים שופעים מבארה של מרים.

לאחר מותה של מרים נסתמה הבאר והפסיק שפע המים. העם בא בטענות למשה המנהיג שצריך ליזום ולמצוא תחליף לבארה של מרים. הם לא חוטאים באמונה בה׳ , אלא רבים עם משה והנהגתו.

ה׳ אומר למשה "קח את המטה, והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו".

ה׳ מנחה את משה ואהרון שלוש הנחיות: האחת לקחת יוזמה ומנהיגות, את אותו מטה ואת אותה יוזמה שאתם הלך לפרעה ובקע את ים סוף. השנייה, להקהיל את העדה ולדבר איתם כעדה וכציבור אחד מלוכד. השלישית לדבר עם הסלע לעיניהם, לדבר עם הסלע ועם עם ישראל ביחד, ואז הסלע ישוב לתת מים.

משה במקום לשתף אותם בבעיות ובפתרונות גוער בהם ותוקף אותם. בניגוד להנחיית ה׳ כי ידבר עמם ועם הסלע , וייצור מנהיגות משתפת.

זאת מנהיגות שלא מתאימה לדור הכניסה לארץ ישראל. לכן פסוק יב' אומר "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ". מהות העניין שמנהיגות אהרון ומשה לא תאפשר להם להביא ולהוביל את העם לארץ וממילא לא יכנסו בעצמם.