דף הבית / כללי / לך תחפש

לך תחפש

"ירדנו מהרכב שלנו, ובחרנו כל אחד מסלול הליכה שונה על מנת לא להגיע ישירות אל העצים. המטרה הייתה לחפש שם את הרכב של אבישי. הקור החורפי, האדמה הבוצית, ומסלול ההליכה הארוך לא היו חוויה נעימה"

בזמן מעקב, אנחנו מחזיקים את שיחת הטלפון פתוחה בין החוקרים בשביל לדווח אחד לשני בזמן אמת על התנועות של האובייקט, אבל לפעמים אין הרבה מה לדווח, אז אנו נוהגים להגיד משהו כדי לשבור את השתיקה. "לא עולה לי שום רעיון מדוע הוא מתרחק כל כך מהאזור" מצאתי את עצמי מדבר עם יוסי, החוקר שעבד איתי על המקרה, תוך כדי מעקב. גם אם אכן יש לאבישי אישה אחרת, הוא יכול בקלות לפגוש אותה בגוש דן ולא צריך לנסוע מרחק של כמעט שעה. "רק סבלנות אחי, סבלנות" השיב לי. אין לזה במילא כל משמעות אם נעשה ספקולציות. בסופו של דבר, כבר נדע בהמשך מה הוא עושה כאן.


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


"הוא פנה ימינה ברמזור" יוסי דיווח על התנועה הבאה שלו ואני אישרתי שקיבלתי את דבריו. כעבור שלוש דקות דיווח שהוא מאותת ימינה. "יש עוד מרחק רב מדי לצומת הקרוב" הערתי. כשאתה כל כך הרבה שנים עובד "בשטח", אתה מכיר כמעט כל כביש, פינה, רמזור וכדומה. "נכון" ענה יוסי "הוא נכנס אל תחנת הדלק מימין. אני לא נכנס אחריו. מחכה לו בהמשך הכביש". נוהל די רגיל של עבודה. בשביל מה אנחנו צריכים להיכנס אחריו לתחנת דלק ועוד באזור כל כך מבודד?! זה לא מעניין לראות מישהו מתדלק. הסטתי את הרכב שלי ימינה לשול הדרך, מחכה לאבישי מחוץ לתחנה שיסיים את ענייניו.

 

איפה הרכב?

"זה לא קצת מוזר שהוא עוד לא יצא מהתחנה?" שאל יוסי. זה כבר באמת לא היה זמן סביר. בייחוד שזאת תחנת דלק שאין בה חנות נוחות, כך שגם אבישי לא עצר בשביל לקנות לעצמו קפה או משהו כזה. "אין ברירה. אני נכנס פנימה" דיווחתי, אפילו שזה לא נוהל העבודה הרגיל. גלשתי עם הרכב לתוך התחנה, ותרתי עם עיני את פינות המקום אחרי הרכב של אבישי, לשווא. "שמע, הרכב לא כאן" הוספתי ושאלתי "יש מצב שפספסת אותו?". כמו שאני מכיר את יוסי, הוא אחד שיכול להיעלב מזה שבכלל שאלתי את זה, אבל זה היה ממש מתבקש. "נראה לך?! אין כלב פה בחוץ. נראה לך שלא הייתי שם לב שרכב עובר אותי?!". עוד כששאלתי ידעתי שהשאלה לא נכונה אבל בכל זאת, הרכב לא בתחנה. עשיתי סיבוב רחב יותר בכל המקום וכלום. "אני לא מבין את זה" אמרתי בתסכול "אין לאן להיעלם פה".

יוסי בינתיים עשה פניית פרסה ונכנס אף הוא לתחנה כדי להתרשם במו עיניו. "קטע פסיכי" אמר לי "מה עושים?".  לא ידעתי באמת מה לעשות אבל מה שבטוח שקודם כל נחכה. אבישי כל כך התרחק מהמרכז, שאין לי כל מושג היכן להתחיל לחפש אותו. "תעשה קפה בינתיים, שאירגע" שלחתי את יוסי לפתוח את תא המטען שלו ולהוציא את ערכת הקפה המאולתרת שלו. זה יום המעקב הרביעי שלנו אחרי אבישי, ולא היה כל דבר חריג במקרה שלו. עד היום. ועכשיו, לך תחפש אותו. בשעה  שאני ויוסי יושבים ברכב עם הקפה השחור, רכב לבן נכנס לתחנה אבל לא עצר בעמדות התדלוק אלא המשיך לקצה המגרש. במקום לעצור שם, הרכב עלה על המדרכה, ואחרי שני מטרים נוספים של נסיעה, ירד מהצד השני שלו לעבר שביל עפר נסתר מהעין. אני ויוסי החלפנו מבטים, ורק עקבנו אחרי מסלול הנסיעה של הרכב הלבן המתרחק. בשלב כלשהו, הרכב פנה ימינה לעבר קבוצת עצים ואיבדנו איתו קשר עין.

 

בדרך רגלית

"ברור לך שאישה נהגה ברכב" היה ברור לי שיוסי יעשה לבד את האחד ועוד אחד המתבקש. הבעיה הייתה שזה לא יהיה נבון לנסוע פנימה אל השטח אחרי הרכב הלבן. מנקודת המבט שלנו אי אפשר לדעת היכן הרכבים ממוקמים ועד כמה יש להם תצפית לעבר תחנת הדלק. אם אני הייתי רוצה להתבודד, הייתי ממקם את הרכב שלי כדי לראות מי מגיע וכדי להימנע מהפתעות מיותרות. "זה לא משאיר לנו הרבה ברירה, אה?!" הייתה נימה מסויימת של רטינה בקולו של יוסי. הוא ידע מה מצפה לנו. ירדנו מהרכב שלנו, ובחרנו כל אחד מסלול הליכה שונה על מנת לא להגיע ישירות אל העצים, אלא לאגף אותו. המטרה הייתה לחפש שם את הרכב של אבישי. הקור החורפי, האדמה הבוצית, ומסלול ההליכה הארוך לא היו חוויה נעימה, בלשון המעטה. אחרי כמעט ארבעים דקות של הליכה, נפגשנו מצידו האחורי של היער, כאשר בדרך עוד לא ראינו אף אחד מהרכבים. זה היה הזמן להיכנס פנימה אל תוך היער.

עשר דקות נוספות של חיפושים, שני הרכבים היו מלפנינו. חונים זה לצד זה. לא ניתן לקבוע באיזה רכב השניים נמצאים, וזה לא היה חכם להתקרב כדי לתפוס זווית טובה יותר לצילום. כמו בימי עבר רחוקים, בשרות הצבאי, שכבנו בבוץ, וחיכינו. זה רק ענין של זמן עכשיו. "תראה אותי. אוטוטו בן חמישים, ומתפלש בבוץ" זה היה התור שלי לרטון.

לא ניסיתי לתפוס את אבישי בשעת מעשה. זה היה מספיק טוב עבורי לצפות בהם יוצאים מהדלתות האחוריות של הרכב שלו, מתעסקים בניקוי עצמי וסידור בגדיהם. משם, חיבוק עם נשיקה ארוכה, וכל אחד מהם נכנס לרכב שלו והמשיך בדרכו. לי ויוסי הייתה עוד דרך ארוכה ברגל להגיע חזרה לרכבים שלנו.

נסעתי משם ישירות הביתה. המשפחה שלי בדיוק ישבה בסלון, ולא ניסו כלל להסתיר את הגיחוכים למראה הבגדים הרטובים והמטונפים מבוץ. כשראו שאני משתף פעולה, זה הפך לצחוק ארוך ומתגלגל. "נו?!" שאלה אשתי בחיוך ענק "אז איך היה היום שלך?". רקעתי עם הרגליים בחוזקה על הרצפה כדי לתת לעוד כמה חתיכות אדמה לנחות על רצפת הסלון שלנו. "את יודעת איך זה" חייכתי חזרה "עוד יום שגרתי במשרד…"

 

 

הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.

 

 

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

פרי עם חבר על ארבע. צילום פרטי

ראשל"צ: "אנחנו לא מוסרים כלב לכל אחד"