מבנה מועצת גני תקווה הואר בצבע אדום המסמל את המאבק האלימות כלפי נשים, להגברת המודעות ברחבי גני תקווה, נתלו שלטי חוצות ומכוונים בנושא שישה תמרורי אזהרה שאותם ניתן זהות בזוגיות אלימה, בשיתוף הרשות לקידום מעמד האישה – המשרד לשוויון חברתי ומרכז השלטון המקומי בישראל.
בבתי הספר התקיימו פעילויות שונות להגברת המודעות במאבק, לדוגמא, נבחרת תלמידי ותלמידות בית הספר אמירים משכבות ח-ט יצרו תחנות לסיעור מוחות, שיח והעלאת מודעות לסוגיה, ותלמידה בשם מיקה רוזנברג הלומדת בכיתה ח' 1 עיצבה כרזה, בה נכתב "גם אני תומכ.ת במאבק האלימות כלפי נשים!".
באגף הרווחה והשירותים החברתיים בגני תקווה ישנה קהילה התומכת בנשים שהיו בזוגיות אלימה, בשם "קהילת בשבילי" בהובלת העובדת הסוציאלית גלי ברקן.
אלימות כלפי נשים זו תופעה שצריכה לעלות על סדר היום, ולא ניתן להתעלם מכך.
ליזי דלריצ'ה, ראש מועצת גני תקווה:
"אני מאמינה שלא צריך יום מיוחד כדי לגדוע מהיסוד אלימות במשפחה ובפרט כלפי נשים. בשלה העת לחוקק חוקים שיאפשרו לנו להרגיש ביטחון אישי במקומות העבודה ובמרחב הציבורי. זה מתחיל בנו, והגיע הזמן שנתעורר ונתערב. גם גני תקווה לוקחת חלק בקמפיין בשיתוף הרשות לקידום מעמד האישה ועמותת "פורום מיכל סלה", במסגרתו תלינו ברחבי היישוב את ששת תמרורי האזהרה לזיהוי אלימות שקטה וכן כיצד יש לפעול ולמי לפנות."
מצ"ב תמונה, מבנה המועצה מואר באדום
קרדיט: דוברות המועצה
ביום שישי האחרון ציינו ברחבי העולם את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים.
ע' תושבת גני תקווה שחוותה זוגיות אלימה, החליטה לשתף אותנו באומץ על סיפורה האישי במטרה להעלות את המודעות לנושא חשוב זה, ולעודד נשים כמוה לפעול.
"שנים של הסתרה ובושה. מחייגת 118 ומנתקת. מחייגת למשטרה ומנתקת.
אם רק ידעתי למי לפנות, אם רק ידעתי שלא אהיה לבד, כמה תמיכה אקבל וכמה נשים חזקות ואמיצות אפגוש בדרך – לא הייתי כל כך פוחדת, הייתי מבינה שאני לא אשמה ושאני זכאית לחופש ושקט.
שנים של חיוך שמסתיר עיניים עצובות.
מצד אחד הייתה לי משרה בכירה, הייתי מנהלת מוערכת, אבל כל יום פחדתי שיחשבו שאני "אפס", "לא שווה כלום", "סתומה" – זה מה ששמעתי כל יום בבית. מבחוץ זה אולי נראה כאילו בן הזוג שהיה לצידי היה הכי מפנק, מעריך ואוהב.
בעבודה, כולן היו מקנאות, אבל הן לא ידעו שבין רגע אחד – הוא מתהפך והכל הופך לביקורת, השפלות וקללות.
הוא איים לא פעם שירצח אותי, הוא סטר לי, שבר חפצים בבית, ותמיד לאחר מכן הגיעו ההתנצלויות, המתנות, המחוות והפינוקים.
אין עלי סימנים כחולים והאמת שמעולם לא היו.
לפעמים אני חושבת שאם היו, אולי היה לי קל יותר, אולי מישהו היה רואה, מתערב או עוזר.
עזבתי, ברחתי אבל בסוף איכשהו תמיד חזרתי ונכנעתי להבטחות שהוא ישתנה. הוא הרג לי את הנפש כל יום מחדש, זה התחיל באלימות סמויה ושקטה שהייתה מבחינתי הרבה יותר קשה מהמקרים הבודדים של האלימות הפיזית. המציאות לא תמיד הייתה לי ברורה, וגם היום בתהליך הפרידה אני מנסה ללמוד ולהפריד.
חששתי לפנות למרכז לשלום המשפחה, אני? רווחה? עובדת סוציאלית? אבל הבנתי שאני צריכה את הכוחות לעזוב והפעם לתמיד, הפעם אני צריכה לעשות את זה גם בשביל הילדים. הבנתי שאם לא אקבל את העזרה הנכונה, אני אמצא את עצמי שוב חוזרת למקום ההוא שהיה פעם "בית".
24 שעות לאחר השיחה הטלפונית, נפגשתי עם העובדת הסוציאלית שמלווה אותי מאז במהלך כל היום ונותנת לי הרגשה שאני כבר לא לבד!
בהמשך הצטרפתי לקהילה של נשים כמוני – קהילת בשבילי המופעלת על ידי אגף הרווחה של מועצת גני תקווה.
בהתחלה חששתי להצטרף לקבוצה, שמא יקראו לי אישה מוכה.
אבל אזרתי אומץ והתמדתי בהגעה למפגשים, שם הכרתי נשים אמיצות וחזקות, אשר מעניקות כוח אחת לשנייה, יוצרות תחושה של יחד ובעיקר מבינות שאנחנו לא הבעיה או האשמות.
התכנים במפגשים ממלאים אותנו בכל פעם מחדש, נותנים לנו תקווה ואנרגיה לעבור את תהליך השיקום האישי בתוך מסגרת תומכת. קהילת בשבילי יוצרת לנו מקום בטוח בו רואים ומבינים אותנו, ומאפשרים לנו לשוב ולהיות אנחנו, בלי להסתיר ומבלי לפחד!".
קרדיט: Adob Stock
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
כל הכבוד לראשת המועצה ולמחלקת דוברות על חלקם בהעלת המודעות והעצמה הנשית
ישר כח