מוקדש באהבה לילדי השוליים או במילים אחרות ילדי הנשירה, ולהוריהם

את התוכנית למען ילדי הנשירה אני כותב בשבילכם/ן , ההורים והילדים כבר המון זמן, למעשה מאז שאני הייתי ילד כזה. כאחד שהרגיש "על בשרו", ועל 'בשרם של הוריו",  איך מערכת החינוך יכולה "להקיא אותך" מתוכה.  כך, ברגע שאתה לא מייצר עבורה תפוקה נאותה (ציונים גבוהים) אתה עלול למצוא את עצמך נושר ומסולק מהסטטיסטיקה העירונית.  מסגרות למניעת נשירה בעיר,  אינן מקבלות את התקציבים והטיפול הראוי לתופעה. אני כאחד שכמעט הפך ל״ילד נשירה״, הבטחתי לעצמי שברגע שתהיה לי ההזדמנות הראשונה לשים את הזרקור על הילדים האלה, אלחם לעשות זאת.

בכיתה ט' הגעתי לתיכון בעיר רמת גן. התיכון לא ראה בי ״כעולם ומלואו״ אלא כמפעל לציונים. ילד שפחות רוצה ויש לו כוח, אמונה או מוטיבציה ללמוד, לקויות למידה (וכן קצת חוצפן) לא מסתדר עם מודל היופי לעיר ל״מצויינות״. לא הייתי טוב במתמטיקה, כימיה או כל המצאה אחרת שמערכת החינוך הגדירה, ולדעתי עדיין מגדירה להצלחה. במקום לבוא ולעזור לי ולחפש את מה אני כן טוב בו, מערכת החינוך ברמת גן החליטה לצלק אותי, להושיב אותי בחדר המנהלת, ולהראות לי מול ההורים שלי גרף שהילדים מסומנים בירוק והשם שלי מסומן על גרף יורד בצבע אדום. כמובן שזה לא הספיק לגמור את הנפש של ילד שבמילא כבר לא מאמין בעצמו.  היו צריכים להדגיש לאמא שלי שכל ״אנשי המקצוע״ בר״ג בדקו והגיעו למסקנה כי אני לא צריך ללמוד בביה"ס רגיל,  ואולי כדאי לי ללכת לביה״ס מקצועי. לפחות שיהיה לי מקצוע לעתיד, הם טענו ומחקו לי את הביטחון העצמי והאמונה באופן סופי. לא הסכמתי לעבור ביה״ס,  נלחמתי, לא הסכמתי לוותר,  ואז, קיבלתי את הדקירה הסופית ״החלטת הועדה הפדגוגית אתה נישאר כיתה״.

שום ביה״ס בר״ג לא נתן לי לעלות כיתה,  חוץ מתיכון אחד בעיר, תיכון מקיף רמת גן (כיום תיכון איתן). שם הם קיבלו ילד "כבוי". ילד שהבין ״מאנשי מקצוע״ כי הוא לא נועד להצליח. ילד שהגיע לסיים כיתה י,  וממשיך למסלול פרישה, כי הוא חייב לעבוד במוסך או בפיצרייה, לפחות שיהיה לו משהו שיוכל להביא כסף הביתה. זה מה שהמערכת נתנה לי כילד להבין. תיכון מקיף רמת גן עשו החייאה מאומצת לעיניים הכבויות שהמערכת חינוך בר״ג ניתקה את זרם החשמל אליה, כעסו עליי רק אם הייתי אומר ״אני לא יכול״ ולא כי נכשלתי במבחן. היו כל יום בודקים מחדש איך אפשר לגרום לי לרצות להצליח, לאהוב את הלימודים, לעשות החייאה לאמונה ולמוטיבציה שמערכת החינוך בר״ג מחקה אצלי. בסוף הוצאתי בגרות מלאה. כמובן שאם הייתי מקשיב לגורמי המקצוע שישבו שם, היום לא הייתי סטודנט לתואר ראשון במשפטים תואר שני בניהול ארגונים, וכן אפילו מצטיין דיקאן שנה א. זכיתי למורה לחיים, שבלעדיה, ובלעדי בי"ס מקיף שסייע לי והאמין בי,  לא הייתי מתגייס להיות לוחם בצה״ל, ולא הייתי הילד שהפך לבחור שמגיע היום עם אג’נדה ברורה ומגובשת, לרוץ למועצת העיר רמת גן! , ולעשות שינוי , בין היתר למען ילדי הנשירה היום, כמו שאני הייתי אז.

בעקבות הסיפור המאתגר שלי ושל הורי שנלחמו עבורי כמו בתחנות רוח, מול המערכת העירונית, לאחר שאכנס למועצת העיר אף ילד ברמת גן לא "יכובה" ע״י המערכת,  ולא יהיה המודל לאיך תלמיד ״לא צריך להראות. החלטתי עם עצמי שאני אהיה העוגן של הילדים שאותם מוציאים מהסטטיסטיקה בשביל להיות ״עיר מצטיינת בחינוך״. אלחם להעביר החלטה עירונית שילד בראש ובראשונה לא יכול ל"עוף מבית הספר" על סמך ציונים בלבד. בנוסף,  אעשה שילוב בין הילדים האלה לסטודנטים בכל התחומים,  ואתן לילדים לגלות לבד במה הם כן טובים. ילד שלא טוב במתמטיקה יום אחד יהיה שופט, ילד שלא טוב בביולוגיה יום אחד יכול להיות מנכ״ל, וילד שלא טוב בספרות יום אחד יהיה פרופסור. בע"ה אני הולך להיכנס למועצת העיר בבחירות הקרובות, ואדאג להיות הקול האמיתי של הצעירים, של המשפחות הצעירות, של הילדים שהמערכת שכחה, של כולם. של כל מי שעבר עוול ממקבלי ההחלטות בעיר.

כחלק מלימוד הנושא, איך להפוך את התוכנית שלי למען ״ילדי השוליים״ מהלכה למעשה,  אני נוקט בגישה שמכל מלמדי השכלתי. ככה לימדו אותי בבית,  וככה אמשיך לעשות. בהתאם לכך, אשמח לשמוע, להיפגש,  ולשאוב מידע מכל מי שמעוניין לתרום מניסיונו, ומהידע שלו למען תוכנית מבורכת זו. ״ילדי השוליים״ הם חלק מהשינויים שאותם אלחם להכניס בבחירות הקרובות כדבר שהוא חובה. והם יהיו עוד חתיכה בפאזל שאני מרכיב.

פעם, כחלק מביקורת שלי כלפי ראש העיר כ. שאמה הכהן, ענה הנ"ל בתגובה: ״לא יודע מי היתה המורה שלך להבנת הנקרא, אבל אבדוק אם היא עוד במערכת החינוך שלנו״

"אז כן מר כרמל שאמה הכהן ראש העיר, המורה שלי עדיין במערכת החינוך. מאחל לנו כעיר עוד המון אנשי חינוך כמו המורה שלי. מאחל  ליום שבו יהיה לכל ילד ברמת גן מבוגר אחד שיאמין בו. אנשי החינוך בעיר מדהימים! המערכת, שמגבילה להם את ההתמודדות עם ילדים, כמו שאני הייתי, דפוקה."

צעירים, חיילים, סטודנטים, משפחות צעירות, הורי "ילדי הנשירה",  אוכלוסיות שקופות.  הגיע הזמן שתקבלו את קדמת הבמה. אנחנו תושבים מרמת גן מגיע לנו שילחמו עבורנו.