להיות לבד

כשפנחס חשד באשתו כי היא בוגדת בו, הוא היה חייב לראות הוכחות חותכות. כשהן לא הגיעו, הוא החל לחשוב שוב על מצבו.

"לא הבנתי. אז מה עוצר אותך?" שאלתי את פנחס בפגישת היעוץ שערכנו. "זה לא ככה" השיב "אי אפשר פתאום לקום יום אחד ולעשות שינוי כזה קיצוני". הוא המשיך להסביר לי עוד ועוד אבל שמעתי כבר את המנגינה הזאת פעמים רבות מדי בחיים. בדר"כ אצל לקוחותיי. פעם הייתי מנסה להוכיח אותו מעט. לגרום לו לראות את זה אחרת. היום אני פשוט מבין שזה לא אפקטיבי. הוא צריך לראות את זה לבד.

הפעם הראשונה ששוחחתי איתו היה באותו בוקר של הפגישה. הנושא כ"כ בער בו שהוא לא נתן לי אפשרות למועד אחר חוץ מאשר אותו הרגע. "הנושא חם" תיאר "זה קורה כל יום. זה קורה עכשיו". כשנפגשנו, במקום להתמקד בסימנים שגרמו לו לפקפק בנאמנותה, הוא מצא לנכון לפרוס בפניי ארבעים שנות זוגיות. אם אפשר לקרוא לזה ככה. משהו שהיה ממש טוב אבל מהר מאד דעך למצב הנוכחי: ריחוק ואפתיה. בתכלס, ריקי כבר לא סופרת אותו יותר מזמן. מלבד ארוחות שישי מפוארות, אין משהו ביחסים שלהם שמגדיר אותם כמשפחה. לא יחסי אישות, לא בילויים משותפים, וגם לא תקשורת ראשונית כלשהיא.

 

איפה היא יכולה להיות?

אחרי שמספר שנים הוא ניסה להתקרב ולהבין אותה, גם הוא הגיע לקצה. הוא הרים ידיים והפסיק לשאול שאלות. הוא למד לחיות עם המצב כמו שהוא. למד להיות חסר ישע. לפחות היה שקט בבית. אם פעם היו ריבים וצעקות, היום גם את זה אין. חבר אמר לו פעם ובצדק, שהכי מדאיג אותו זה שאין מריבות יותר. כי אנשים רבים לפעמים וזה מראה שהם רוצים לשנות. זה מראה שאכפת להם. אז מה זה אומר כשאין אפילו את זה?!

כחלק מההתמודדות שלו, פנחס פנה לשיחות פסיכולוגיות. אחרי כמה סשנים עלתה המילה פרידה. המטפל אמר כמו רבים מחבריו, שכנראה אין לו מה לעשות איתה יותר אבל פנחס התקשה לקבל את דבריו. הוא לא רוצה להשליך ארבעים שנים מחייו. "איזה מין מטפל זה?!" אמר לעצמו "שבמקום לפתור את הבעיה דוחף אותי לגירושין".

בחודש האחרון הוא יצא לגמלאות ולכן שהה בבית. זה חידד לו עד כמה המצב לא אפשרי, אלא שאז גם שם לב ששעות העבודה של אשתו ארוכות יותר ממה שחשב. אלי הוא התקשר מיד אחרי שעשה מעשה. הוא נסע למקום העבודה שלה, ולא מצא את הרכב שלה חונה שם. בזהירות רבה הוא הציץ פנימה, וריקי לא הייתה שם. אם היא לא שם, איפה היא יכולה להיות?! באותו רגע הוא התקשר אלי ודרש לראות אותי.

"אין אופציה אחרת" קבע פנחס "זה חייב להיות מישהו אחר". שמעתי את גרסתו. קשה היה להרגיע אותו. מזה מספר ימים הוא שומע אותה אומרת שהיא הולכת לעבודה ולפתע מגלה שזה לא כך. "אני מבין למה אתה חושד. באמת" עניתי לו "אבל אל תמהר להניח הנחות. יש עוד אפשרויות". לא אמרתי משהו נגדו אולם מסיבה כלשהיא הוא התפרץ אלי. "אני לא ילד. נראה לך שאני מדמיין?! איזה עוד אפשרות יכולה להיות?!". במקום להתווכח איתו, הסכמתי לתת לו שירות. "זה הולך להיות קצר. כמה שעות בודדות של עבודה" סיכמנו.

 

הבעיה האמיתית

ריקי יוצאת לעבודה שלה בשעה קבועה כל בוקר, לכן לא הייתי צריך לחכות הרבה. בדיוק בזמן שפנחס אמר, ראיתי אותה נכנסת לרכב ומתחילה בנסיעה. אכן, כיוון הנסיעה לא היה לעבר מקום העבודה המוצהר שלה. אחרי כשלושים דקות של נסיעה היא נכנסה לחניון של איזור תעשיה. היא ירדה מהרכב והחלה לצעוד. נראה היה שזאת לא פעם ראשונה שלה בעיר הזאת. זאת גם לא הליכה של מישהי שמחכה שיאספו אותה. היה ברור לי עוד קודם שאף אחד לא יאסוף אותה משם, אבל עכשיו כשהיא צעדה בכזאת נחישות הייתי משוכנע יותר. היא ידעה בדיוק לאן היא הולכת. שני רחובות מקבילים ופנתה ימינה ואז נבלעה במבנה מסחרי. רצתי בעקבותיה כדי להדביק אותה בחדר המדרגות. ראיתי לאן נכנסה.

במצבים כאלה לוקח לי מעט זמן לפענח מה קורה מאחורי דלת כזאת. אחרי כשעה הבנתי שמדובר בהשתלמות מקצועית בתחום שבו ריקי עוסקת. אחרי כמה שעות היא יצאה ונסעה למקום העבודה הרגיל שלה. למחרת לא עקבתי אחריה אבל בדקתי שהרכב חונה שוב באותו מקום בשעות הבוקר.

פנחס הופתע. זה היה שקוף למדי. הבעיה היתה שהוא התרגז. בהתחלה על זה שהיא לא מדווחת לו כלום, ואח"כ על זה שהיא כביכול משקרת לו. נתתי לו לפרוק כמה שאפשר. כשהכעס יצא ממנו, אוכל אולי להגיע אליו באמת. "זאת לא הבעיה האמיתית" עכשיו היה תורי, אתה יודע את זה". ריקי הרי לא סופרת אותו כבר שנים, ואי אפשר להגיד שמדובר בזוגיות בכלל. אז מה זה משנה אם היא מעדכנת בהשתלמות או לא?! "אני יותר חושב שהתאכזבת מהתוצאות" ניסיתי לגעת בדבר האמיתי "רצית למצוא מישהו אחר".

הנחתי את זה שם ועצרתי לרגע. המילים נאמרו. "אתה כבר מזמן יודע מה צריך לעשות, אבל אתה נמנע" המשכתי "מה עוצר אותך? מה באמת עוצר אותך?". התשובה שלו לא הגיע ברגע אחד כי בהתחלה הוא עוד ניסה להתנגד, להסביר, לתרץ ולמחות. בסוף הוא פלט "אולי אני מפחד?" הוא שאל בנימה כזאת כאילו אני אמור לדעת את התשובה. "כן. מפחד. לא היה רגע אחד בחיים שהייתי באמת לבד בלי בת זוג".

אני לא בטוח שפחד היא המילה הנכונה, אבל פנחס בהחלט מתקדם. הוא מתחיל לשאול את עצמו את השאלות הנכונות, ולכן גם תגענה תשובות בהתאם. בני אדם יכולים לפעמים לעשות את הבלתי יאמן כשהם חייבים, אולם האומץ להחליט על שינוי ולהתמודד עם ההשלכות של זה הוא המחסום האמיתי.

 

הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.