"שלום, זה סאם?" השבתי בחיוב, "מדברת בלה אלתרמן, ביצעת פעם חקירה עבורי". "כמובן" נזכרתי מיד בסגנון הדיבור האירופאי שלה, אי אפשר לשכוח מישהי כמותה. אישה מבוגרת בעלת חזות מרשימה, מאותם נשים אשר קמטים מוסיפים להן חן. פגשתי אותה לראשונה שנה וחצי קודם לכן. כשהתאלמנה, זכתה בירושה בת שני מבנים ברמת גן. מלבד הדירות השכורות והדירות שברשות נכדיה, היו גם שלושה דיירים בדמי מפתח. אחת מהללו, רינה, באה בימים בעצמה ועקב מחלה סופנית, ימיה היו ספורים. ע"פ החוק לאחר פטירתה, בלה תהיה זכאית לקבל את הנכס למעט מקרים מסוימים. על אף שרינה התגוררה לבדה בדירה, בלה בחרה לפנות אל שרותיי. האינסטינקט, שתמיד סמכה עליו, אמר לה כי ילדיה של רינה לא יוותרו על הנכס בקלות. מעבר לכך, אחד מנכדיה פגש את בנה של רינה, איתן, ולאחר מספר משפטים הוא שיקר ללא בושה "אבל אני גר פה". זה כבר האיר את הנורה האדומה.
"מזכירה את אמא"
בחקירתי אז התמקדתי בחשיפת ראיות המוכיחות כי רינה מתגוררת בגפה. התחלתי בגביית עדויות משכנים אשר אימתו נקודה זו. ניסיתי לשוחח עם רינה עצמה אולם היא לא שיתפה פעולה. המשכתי באיתור כתובתם של שלושת ילדיה. הצעיר מבניהם, איתן, אותר בכתובת אחרת ברמת גן, דירה שרכש תקופה קצרה קודם לכן. בכל אחת מכתובות הילדים גביתי לפחות 3 עדויות של שכנים אודות מגוריהם שם. בנוסף, כל החשבונות רשומים על שמם. הרהרתי בעובדה שחשפתי שלכל ילד נכס בבעלותו, ע"פ חוק ממצא זה שולל את זכותם לקבל מעמד של דייר מוגן בעתיד. לאחר שהוספתי לחקירה מספר צילומים, מצאתי אותה ראויה להגשה. הסברתי לבלה כי כוחה של החקירה יפה לחצי שנה. זכות הדייר המוגן עוברת בירושה לקרוב משפחה שהתגורר עמה חצי שנה סמוך לפטירה.
"בכל אופן, רינה הדיירת, נפטרה" המשיכה בלה. בפגישתי איתה סיפרה כי רינה נפטרה לפני כשבועיים. דבר פטירתה הגיע אליה במקרה כשביקרה את נכדיה ונתקלה במודעת אבל. כשעלתה לנחם את האבלים, לא פתחו לה את הדלת. בלה לא רגילה להתנהגות כזאת, אפילו כשיש חילוקי דעות. שבוע לאחר השבעה קיבלה טלפון מאיתן שרצה להיפגש ובלה נענתה. "עשינו חשבון נפש בינינו לבין עצמינו" ניגש איתן ישר לעניין "אם נמכור את הדירה בדמי המפתח נקבל סכום של 120,000 דולר לערך". איתן הסביר כי יסכים להתפשר על קבלת 50,000 דולר מבלה והנכס יחזור לרשותה. הדירה פשוט "מזכירה לו את אמו". בלה כמובן ניסתה להסביר לו את חוק הדייר המוגן אולם איתן קטע אותה ואמר שהוא פרוד מאשתו והתגורר עם אמו כחצי שנה, וזה מה שהחוק דורש. אחיו לא הוציאו מילה אחת בכל הפגישה. בלה שמעה את בקשתם, אמרה שתחשוב בדבר והלכה. אישה כלבבי.
סיפור ארוך
"נכדי אומר שמאז פטירת רינה, איתן נמצא הרבה בדירה" סיפרה בלה "אני צריכה הוכחות שהוא לא פרוד מאשתו". ניתן היה להבחין בקשייה של בלה לקבל את העניין. היא שנאה חיכוכים ובוודאי שלא משפטיים. היא מאלה שהיו מעדיפות לשלם חמישים אלף דולר ורק להימנע מהמתח. "תשאירי את זה לבעלי מקצוע" חיזקתי אותה "מה שצריך לקרות יקרה". בחקירה מחודשת גביתי מספר עדויות משכניו של איתן המאמתות את מגוריו בכתובתו עם אשתו והילד. בנוסף, הקלטתי פעמיים שיחת טלפון עם אשתו בסגנון "איתן יהיה בערב" או "להשאיר לו הודעה? ". לא הסתפקתי בזאת ותכננתי בכל זאת יום מעקב לשבוע אחרי. זאת על מנת להשיג ראיות טובות יותר.
באותו סוף שבוע עברתי עם גיסתי על מודעות של דירה למכירה. בעיתון המקומי נתקלתי במודעה על דירת 3 חדרים בר"ג והזיכרון הצילומי שלי זיהה מיד את מספר הטלפון של איתן. "הממ… כמה נח" הרהרתי לעצמי. התקשרתי וביקשתי לראות את הדירה. יומיים לאחר מכן, בעזרת אשתי וציוד הצילום הסמוי, הגענו אל דירתו של איתן. איתן פתח לנו את הדלת. כוונתי את המצלמה במקצועיות אל חלל הבית ובעיקר אל הדברים הקטנים והחשובים: תמונות של החתונה, חדר השינה המשותף, ערימת בגדי גבר ליד המיטה וכן בחדר השרות, 2 מברשות שיניים באמבטיה ועוד. אין ספק, תמונות שוות אלפי מילים ולבלה, אלפי דולרים. למרות כל זאת, בחרתי לתבל עוד את החקירה. בזמן שתית כוס הקפה פעלתי בדרך החקירתית הרגילה ושיתפתי אותם בפרטים אישיים אודותי ואודות אשתי, על הדרך שהיכרנו ועל עיסוקינו. הזוג הנחמד נפל ברשתי ושיתף פעולה בחזרה וכך שמענו מפיהם על חייהם המשותפים. מנסיוני, כשאתה מגלה למישהו אינפורמציה אישית, הוא מספר משהו אישי בחזרה. פני אשתו של איתן קרנו כשסיפרה על הזוגיות של שניהם. "למה אתם מוכרים את הדירה, בעצם?" שאלתי. "חמתי נפטרה" השיבה "ואנחנו חייבים לעבור לגור לדירה שלה, זאת דירה בדמי מפתח וכדי לא לאבד אותה, טוב, זה סיפור ארוך" היא לא הרחיבה יותר אבל כוונתה הייתה ברורה לי. האמת, שלא ציפיתי לתשובה כ"כ כנה. נפרדנו בידידות.
עדכנתי את בלה ואת עורכת דינה בהתפתחויות החקירה. עורכת הדין שלחה להם מכתב אזהרה לפנות את הנכס תוך 30 יום אולם בנוסף המלצתי לבלה כי תקבע עם איתן פגישה אצלה. כשהגיע, הוא לא ציפה לראות אותי שם. לא הייתי צריך להגיד אפילו מילה אחת, הוא כבר הבין שנפל בפח ועזב את דירתה של בלה בטריקת דלת. בלה ואני החלפנו חיוכים. שבוע לאחר מכן הגיע מכתב ממנו אל עורכת הדין. הוא החליט להחזיר את הנכס ללא תנאים אולם ביקש ערכת זמן נוספת בכדי לפנות את החפצים. בלה לא נטרה לו טינה ואישרה זאת. באמת אישה כלבבי.
שבוע לאחר מכן הרמתי טלפון אל ביתו של איתן, מהסקרנות, "זה בקשר לדירה" אמרתי. אשתו כמובן לא ידעה שהיא מדברת איתי. לא הופתעתי לשמוע "זה כבר לא אקטואלי, החלטנו לא למכור אותה בסוף".
לקוראי "גל גפן" – ספר הביכורים "קלוז'ר" של סאם זיברט במכירה מוקדמת, כחלק מפרויקט מימון המונים. חפשו בגוגל "קלוז'ר הספר" והיכנסו לאתר headstart.
הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520.
