n
דף הבית / חוקר פרטי / סיפורי חוקר: הפאב שלי

סיפורי חוקר: הפאב שלי

לידיה לא ידעה להסביר מדוע היא דווקא נמשכת לסוגים כאלה של גברים. לא רק מצ'ואיסטים, אלה כאלה שתמיד יש צרות סביבם. משהו בה אהב את המתח והסכנה. מסיבה כלשהיא היא העדיפה להיות עם כאלה. פעם חשבה שדווקא אלו ישמרו עליה, בזמן שהיום היא יודעת שמהם צריך להישמר.

Image by Robert Balog from Pixabay
Image by Robert Balog from Pixabay

כמה חודשים אחרי שהכירו נכנסה להריון, וזה היה הזרז העיקרי שגרם להם למסד את הקשר מהר כל כך. כבר אז בועז חי באופן קבוע את חיי הלילה. הוא עבד כמנהל משמרת באחד הפאבים התל אביביים. היא אהבה את אורח החיים הללו עד שנולד בנם המשותף. משהו במעמד הזה שינה את תפיסת עולמה מקצה אחד לאחר. מפרפרית לא קטנה לשמרנית. רק בועז המשיך בשלו ועם עבודתו. ביום הולדת שנתיים של הקטן, לחצה עליו להתבגר כבר לעבור לסגנון חיים רגועים יותר. זאת הפעם הראשונה שהבינה כי הוא לא סתם שכיר בפאב, אלא אחד מהשותפים. מוזר היה לה שהוא לא אמר לה את זה אף פעם. זאת גם הסיבה שהוא לא יכול פשוט להפסיק עם העבודה שלו כי זה העסק שלו. זה הבייבי שלו.

ככל ששאלה יותר הבינה שבועז מחזיק אחריו עבר לא פשוט. היה לו עסק קודם, אולם בגלל ניהול כושל צבר חובות גדולים שהכריחו אותו להוריד פרופיל להיות הישרדותי יותר. הוא סגר את העסק ופתח אחד חדש על שם השותף בלבד, והוא מקבל ממנו משכורת צנועה. לידיה הייתה צריכה להבין קודם שרמת החיים שלהם המשותפת אינה יכולה להתקיים ממשכורת מוצהרת כל כך קטנה וכמות המזומנים נותן לה בכל שבוע אינה סבירה למעמד של שכיר.

אחרי כמה שנים משותפות הבינה שזה לא זה. אין להם שום דבר במשותף מלבד ילד. חיי הלילה שלו באו על חשבונה. הזמנים שלהם לא היו חפפו כלל. את הלילות הוא מבלה מחוץ לבית, ובימים היה ישן או מעסיק את עצמו בעיסוקים אחרים. פעם בכמה זמן היה נזכר בה כשרצה יחסי אישות. לידיה הייתה גם מודעת לפיתויים הלא מעטים שיש סביב הפאב הזה, ועד כמה שהיא מכירה את בועז כיום, היא לא מאמינה שיש לו כוחות לעמוד מול זה. הסימנים המעטים שזיהתה לא השאירו בה ספק שמדי פעם הוא דואג לעצמו למין מזדמן כזה או אחר. הקלות שגבר היה מכניס אותה למיטה בעבר הייתה קטנה בהרבה מהיכולת של בועז להשכיב אחרות.

לידיה רצתה להתגרש אבל לא הייתה מוכנה ששבע השנים שבזבזה יהיו לריק. היא ידעה שאין לה טעם להוכיח את בגידותיו כי כל מה שזה יעניק לה זה את הכתובה. גם אם יפסקו לטובתה סכום כלשהוא, בועז כבר הוכיח שאין דרך להכריח אותו לשלם ורכוש משותף ממילא אין להם. עד כה אף נושה שלו לא זכה לכסף ממנו. מה שכן היה חשוב לה זה להבטיח את איכות החיים שהבן שלה התרגל אליו. לידיה פתחה בהליכים ללא הרתעה מוקדמת ובועז נעמד על רגליו האחוריות. הוא ידע שהויכוח היחידי שלו איתה יכול להיות גובה המזונות, ולהפתעתה הוא לא התכוון להיות נדיב איתה. לדבריו, גם אם כושר ההשתכרות שלו גבוה כרגע הוא אינו יכול לדעת מה יהיה גורלו של הפאב בעתיד. הוא דרש לשלם דמי מזונות מינימליים, ולהוסיף לה מה שהיא צריכה שבהתאם למה שיהיה לו באותו רגע. בכתב ההגנה שלו רשם שהוא סה"כ שכיר שמרוויח כמה אלפי שקלים בודדים. לידיה הבינה שהייתה צריכה לדאוג להוכחות מבעוד מועד כי כרגע בועז כבר משנן בפניה את גרסתו המשפטית בלבד. כך היא הגיעה אלי שאעזור לה להוכיח שהמקום שלו.

לרוב, מקרים כאלו קל להוכיח. משוחחים עם לקוחות וספקים אלא שכאן הלקוחות לא בהכרח קבועים וגם אם כן, הם לא תמיד יודעים מי הבעלים. בגלל ששותפו של בועז הוא שותף אמיתי ולא כיסוי כלשהוא הכל מתנהל על השם שלו בלבד וכך גם הספקים הכירו זאת. גם לא היה טעם לעקוב אחריו ולהראות שהוא שוהה שעות בפאב, כי הוא בעצמו הצהיר שזה מקום העבודה שלו כשכיר. היה צורך בתכנית אחרת.

החל מאותו ערב התחלתי לבלות בפאב. כל כמה ימים באתי עם חבר אחר. רציתי שעובדי המקום יתרגלו לראות את הפנים שלי, להיות חלק מהנוף הקבוע של המקום ואני רציתי להכיר אותם. להבין כמה עובדים יש. מי הם. עם מי אוכל לדבר בהמשך לצרכיי. מה שתמיד עובד זה טיפ נדיב במיוחד. זה מתכון בטוח שיזכרו אותך ויתייחסו אליך. ככל שעבר הזמן הצלחתי למצוא שפה משותפת עם מלצרית כזאת או אחרת. בכל יום שבאתי דאגתי להגיע מאוחר עד לשעת הסגירה. רציתי לתעד את המעמד של ספירת הקופות של הבר, ואת בועז עומד שם, סופר כסף ושם אותו בכיס. צילמתי אותו גם באחד הבקרים מגיע אל סניף בנק ומבצע הפקדה בעצמו של רווחי הלילה הקודם. כל מה שתיעדתי היה נחמד אבל לא מושלם. את כל זה הוא יכול להגיד שהוא עושה במסגרת תפקידו. היה צריך מעבר לזה.

באותו לילה הגעתי לפאב עם אחד מחוקריי. בחרנו בכוונה יום רגוע כדי להיות שם כמעט לבד. בסוף אותו לילה אחרי שהזמנתי כמה דברים, ניגשתי למלצרית "עשיתי פדיחהשכחתי את הארנק בבית" אמרתי. היא לא ידעה מה להגיד לי והיא סימנה לבועז להתקרב. "אני סאם ומי אתה ?" קידמתי את פניו בלחיצת יד. "אני בועז. הבעלים של המקום". אחרי שהסברתי לו על "הבעיה" שלי שאלתי. "הבעלים ?! לא יכול להיות ?!" וציינתי בפניו את השם של השותף שלו. "זה השותף שלי. זה בסדר". כמובן שהנוכחות הקבועה שלי בפאב, גרמה לכך שמצאנו סידור נח לתשלום יום אחרי. בינתיים הייתה לי הודאה ממנו.

הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

beach-gacf25a0d3_1920

סיפורו של חוקר: היום ששווה מיליונים

תפריט נגישות