פרשת ויקרא: אדם ובוראו

ישנו דיון בעולם המחקר לגבי השאלה מהיכן נוצר הרעיון של הקרבת קורבנות עבור ה'. הדעה הרווחת ביותר היא שהציווי עצמו הועתק ממנהגם של עמים מסוימים שעבדו אלילים. ואם כן, יש לומר כי תורת המקדש והקורבנות בהלכה היהודית היא למעשה חיקוי של חוקות העמים הקדמונים, והיא נועדה לגרום לנו להידמות לשאר העולם העתיק. ניתן להציע סברה אחרת שהיא יותר מתייחסת לצד המנטלי בסוגייה הזו. בתחילה הפרשה נאמר כך: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה" (ויקרא א' ב'). מעניין לראות שהקב"ה פונה לעם ישראל בציווי של הקורבנות דווקא ע"י המילה 'אדם', לכאורה לא חסרות אפשרויות אחרות של מילות יחס. רש"י בפירושו שם מקשר בין מצוות הקורבנות לבין אדם הראשון: "אדם למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו – אף אתם לא תקריבו מן הגזל". כך מסופר על האדם הראשון לאחר שחטא בעץ הדעת: "כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי , עולם חשוך בעדי... היה יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו" (בבלי עבודה זרה ח' ע"א). ההתנהגות של האדם לאחר שהבין את האמת, מעידה על סערת רגשות שבאה לידי ביטוי בחיפוש דרכים כיצד אפשר להודות לה'. האדם הראשון מבין מתוך מחשבה עמוקה שהאפשרות היחידה להוקיר תודה לבורא היא ע"י לקיחת דבר משובח שיש לו בהישג יד (כמו בעלי חיים) ולתת אותו לה', ומתוך כך התפתח עצם הרעיון של הקרבת הקורבנות. אבל האם באמת הקב"ה רוצה שנקריב עבורו יצורים חומריים שאין לו כל צורך בהם? נשים לב לדברי הגמרא: "מה הקדוש ברוך הוא טהור – אף נשמה טהורה" (בבלי ברכות י' ע"א). נשמתו של האדם היא חלק אלוקי, וכמו שלאדם עצמו יש רצונות – כך גם לה' יש רצון לחזק את הקשר בינו לבין עם ישראל ע"י הקורבנות. כותב הפרשה: אביתר חנימוב בוגר הישיבה התיכונית לאומניות ולמדעים בר אילן ת''א. תלמיד ישיבת ההסדר קרני שומרון.