הילד הטרנסג'נדר בגבעת שמואל מלווה אותנו כדמות חסרת שם כבר כמה חודשים, בתחילה כסערה תקשורתית, פוליטית ותרבותית, ולאחרונה בחשיפה האמיצה של אמו, מינדי לוין, שהתראיינה במספר גופי תקשורת גדולים בפנים גלויות, בידיים רועדות ובדמעות שלא מפסיקות לרדת. צריך להיות ערל לב כדי לא להתרגש מהסיפור האנושי של אמא, לביאה, שמגנה על הגור שלה. ועכשיו יש לו גם שם, גם אם בדוי, רועי.
רועי, ילד בן 8. בקטעי החדשות רואים אותו בפנים מטושטשות משחק, מנגן, מתרוצץ בבית. במהלך החודשים של סיקור המקרה מאוד חששתי, כמו רבים אחרים, לנפשו של הילד. צפיתי בכעס בחברת כנסת מדברת עליו בתור בת, מצטטת מחקרים מסולפים ושקריים, ומסיתה נגדו ונגד אמו. הזדעזעתי מהפגנות הנגד, הרי איך אפשר להיות נגד ילד? זה בלתי נתפס. קראתי בדאגה ברשתות החברתיות שמכריזים שיש לנו, לקהילה הטרנסית ולכל מי שתומך בנו, אג'נדה שצריך לעקור מן השורש.
יותר מהכל ומעל לכל תפיסה תרבותית, כעובד סוציאלי בהכשרתי, וכאדם ערכי ומוסרי, אני מאמין כי לכל הילדים מגיע לחוש ביטחון ומוגנות, לא משנה מה המגדר שלהם. את רועי אני לא מכיר באופן אישי, אבל בכל פעם בחודשים האחרונים שפגשתי ילד או נערה על הקשת הטרנסית לחשתי לעצמי בלב שזה התפקיד שלי כאדם טרנס בוגר בעולם, שאני כאן ושאני אגן עליהם. ולרועי לחשתי בלב, איזה מזל שיש לך אמא כזאת.
אני פעיל בקהילה הטרנסית בישראל כבר למעלה משני עשורים, ובאמת יש לי אג'נדה: לשפר את איכות החיים והרווחה של אנשים טרנסג'נדרים. לוודא שילדים טרנסג'נדרים ירגישו בטוחים בבית, ברחוב ובבתי הספר. להבטיח שאנשים טרנסג'נדרים יוכלו לשגשג, כדי שילדים טרנסג'נדרים יוכלו לשרוד, ולהיפך.
שלא יהיה צל של ספק, המתקפה המתוזמרת שמפיצה מידע כוזב על ילדים טרנסג'נדרים אינה קשורה לילדים ובטח שלא לדאגה להם. בארה"ב זה כבר ברור, המאבק של השמרנות נכשל עם נישואים חד-מיניים (שהפכו לחוקיים) והחליט שהקהילה הטרנסית, אחת הקהילות המוחלשות, עניות ומותקפות, היא האויב הנוח הבא. בימים אלה יש מספר בלתי נתפס של למעלה מ- 530 הצעות חוק אנטי טרנסיות שהוגשו ב- 2023 לבדה במדינות שונות בארה"ב, ואמירות של פוליטיקאים שמרנים שקוראים "יש למחוק את הטרנסג'נדרים מהעולם". גם פוטין ברוסיה וגם אבי מעוז כאן בישראל החליטו מזמן שאנשים טרנסג'נדרים הם האויב מספר אחת של המדינה, של הדת, או של הסדר החברתי, ובמדינות רבות השיח האנטי טרנסי קשור עבותות בשיח פשיסטי, אנטישמי וגזעני.
כל זאת בעוד שיש קונצנזוס רפואי-מדעי, שמגובה בעשרות ניירות עמדה, מחקרים וידע בשטח של אנשים טרנסג'נדרים, על כך שזהות טרנסית היא אינה פתולוגיה ושככל שיש סביבה תומכת ומקבלת גם גדלים הסיכויים לכך שאנשים יגדלו עם גורמי חוסן ויוכלו לחוות אהבה, יציבות, ותחושת שייכות.
רועי ואני שונים זה מזה, הוא דתי ואני לא, הוא בן 8 ואני 30 שנה יותר מבוגר, הוא התחיל לחקור את הזהות שלו בגיל הילדות ובתמיכת משפחתו, אבל בתקופה בה הפכו אותו לסמל של ליברליות (כאילו זו קללה), אני התחלתי לחקור את הזהות שלי בגיל ההתבגרות, ואף שבכל זאת השתנה דבר או שניים מאז ועד היום, גם אני הייתי צריך להתמודד עם מערכות מסורבלות, מעיקות, ולא ידידותיות, ובעיקר עם סביבה עוינת ואלימה. אך יש ביננו קו מקשר – שנינו זקוקים לעולם שבו אנחנו לא רק רשאים לחיות אלא גם ניתן לנו מקום לפרוח.
מינדי, אמא של רועי, נתנה לנו את אחת המתנות הכי גדולות שאפשר לקבל. הציפייה שלה, שעוברת כה בחדות ובפשטות דרך מסך הטלוויזיה, היא שיקבלו את הבן שלה כמו שהוא. זוהי הציפייה ההגיונית, ואסור לה או לנו לוותר עליה. מגיע לרועי אמא שתילחם עליו ותזכיר לכולנו שאין סתירה בין דת לטרנסג'נדריות, ואין סתירה בין הגיל של רועי לבין הזהות המגדרית שלו. האמונה העיקשת של מינדי שיש לרועי מקום בעולם שבו היא תכננה ורוצה לגדל את ילדיה, היא אמונה שמונעת מתקווה. מינדי ורועי לא ויתרו לא על מי שהם ולא על המקום שבו מגיע להם לחיות, וזהו מסר לכולנו.
עומר אלעד הוא עובד סוציאלי ומנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
