משבר אקלימי לשוויון המגדרי? או מדוע השוויון המגדרי לא נתפס כמשבר אלא כ"רעיון נחמד"?

כשב־26 באוגוסט 1920 נחקק בארה״ב התיקון ה־19 לחוקה שהעניק לנשים את זכות ההצבעה, אפשר היה לחשוב שב־2025 הצורך להיאבק על ייצוג שווה לנשים וגברים כבר יהיה היסטוריה.
העובדה שהמאבק עדיין נדרש זה לא פחות מהזוי. אם נעשה אנלוגיה לעולם העסקי, עולם השיווק המציאות של "שוויון מגדרי" מזכירה מוצר מצוין שלא משווק נכון כי הרי בכיתה של הבת שלך לא היית מאפשר.ת שרק הבנים יקבעו את החוקים שחלים עליה. אז למה במרחב הציבורי זה עדיין עובר בשקט? איך ייתכן שהחלטות גורליות על חיינו בחינוך, בריאות, ביטחון ותכנון עירוני,  עדיין מתקבלות סביב שולחנות שמאוישים ברובם על־ידי גברים בעיריות, בכנסת, בדירקטוריונים ובתאגידים ציבוריים.
יש לנו ערך חשוב וחיוני:  שוויון מגדרי,  אבל הקהל לא "קונה" אותו. למה בעצם? הנרטיב מיושן? המסרים לא מעניינים?, או שאולי פשוט אין תחושת דחיפות. שוויון מגדרי לא נתפס כמשהו שמחייב טיפול מיידי, אלא כעניין נחמד שיכול לקרות "מתישהו בעתיד".
לכך מתווסף גם מיתוג בעייתי: המילה פמיניזם שבמהותה מבטאת מאבק לצדק ושוויון עברה לאורך השנים מסגור ציבורי כמשהו שהוא כוחני, לעיתים אף תוקפני או מנוכר. במקום להיות מותג חיובי שמדבר על הזדמנות ושוויון לכולן ולכולם, השיוויון נתפס לעיתים קרובות כמאבק נגד, ולא כמאבק למען.
זה לא הגיוני, אז אולי הבעיה איננה רק במציאות עצמה, אלא גם באופן שבו היא מוצגת וממוסגרת. במילים אחרות, שוויון מגדרי סובל לא רק ממחסור בהתקדמות בפועל, אלא גם ממחסור במיתוג ובתקשורת נכונה.
מחקרים העוסקים באסטרטגיה תקשורתית מראים שכוחו של מסגור (Framing) חזק לא פחות מהעובדות עצמן.
מתוך מסמך של Equinet Europe – הארגון האירופי של גופי השוויון:  המסגור הוא זה שקובע אם הציבור תופס נושא כחשוב ודחוף, או כעניין שולי שניתן לדחות. כשמדובר בשוויון מגדרי, אין די בהצגת נתונים על מיעוט נשים בעמדות הנהגה.
נדרש מסגור חדש,  כזה שממקם את אי השוויון לא כ"עוד יעד נחמד" של האו״ם, אלא כמשבר חברתי אמיתי שמחייב פעולה מיידית. מסגור שממחיש את האבסורד במציאות היומיומית ומתרגם אותו לשפה רגשית, חדה ודחופה שהציבור לא יכול להתעלם ממנה.
אקלים מול שוויון: קרב המותגים?!
בואו ניקח את משבר האקלים. תשאלו כל אחד ואחת ברחוב הם יידעו על מה מדובר. מסתבר שיש כאן מותג חזק: "משבר האקלים", "התחממות גלובלית", "עתיד ילדינו". מונחים שגורמים לדאגה מידית, שמייצרים תחושת אחריות קולקטיבית.
עכשיו נסתכל על שוויון מגדרי. למרות שמדובר ביעד מספר 5 מבין יעדי הפיתוח בר־קיימא (SDG) יעד שנמצא גבוה יותר בסדר העדיפויות מהאקלים, שמופיע בכלל כיעד 11 רובנו כלל לא יודעים לשייך את השיח אליו. לעומת זאת, המותג "אקלים" הרבה יותר נוכח בשיח הציבורי מאשר "שוויון מגדרי". הפער הזה ממחיש היטב: מה שנמצא גבוה במסמכים רשמיים לא בהכרח מקבל עדיפות אמיתית בתודעה הציבורית.
וזו בדיוק הנקודה שבה נכנס המסגור. כדי ששוויון מגדרי לא יישאר "עוד יעד יפה על הנייר", אלא ייתפס כמשבר חברתי דחוף, צריך לספר את הסיפור אחרת. מחקר שפורסם ב-Politics & Gender מראה שכאשר ממסגרים את השיח על שוויון כמשהו שמועיל לכולם (ולא רק לנשים), התמיכה בו עולה משמעותית. הדרך שבה אנחנו מתארים.ות את הבעיה קובעת את התמיכה בפתרון. מכאן נגזרת השאלה החשובה – איך בונים נרטיב חד וברור שיצליח למתג את השוויון המגדרי כיעד דחוף ונוגע לכל אחד ואחת מאיתנו?
1.    קודם כול לא ממשיכים.ות ככה – המציאות הנוכחית היא אבסורדית. ב־2025 עדיין מתקבלות החלטות הרות גורל על חיינו כשנשים כמעט לא נמצאות סביב השולחן. זה לא "עוד יעד חברתי יפה" זו תקלה מהותית בחברה דמוקרטית.
2.    המחשת האבסורד דרך דימוי שכל אחד ואחת יכולים לדמיין: כיתה שבה רק הבנים מחליטים על החוקים שיחולו גם על הבנות. אם זה לא היה מתקבל שם – למה שזה יתקבל בשולחנות קבלת ההחלטות?
3.    קידום חקיקה. לא עוד הסתפקות בהצהרות. נדרש לעגן בחוק ייצוג שוויוני, בדיוק כפי שהובילו בעבר מהפכות משפטיות ששינו מציאות – מתיקון ה־19 בארה"ב ועד חקיקת ייצוג מגדרי במדינות אירופה.
4.    נראות השוויון זה לא מאבק מופשט של "נשים" – אלא העתיד של הבנות שלנו, של האחייניות שלך ושל הקהילה שלך. אם לא נראה נשים במוקדי השפעה, מה הסיכוי שהן ידמיינו את עצמן שם מחר?
5.    מסרים שמייצרים דחיפות. להשתמש בשפה שמעוררת פעולה לא עוד מילים רכות כמו "קידום" או "העצמה". הדגש חייב להיות: השינוי חייב לקרות עכשיו.
לסיכום, שוויון מגדרי איננו עוד סעיף ברשימת יעדים. הוא הבסיס לחברה דמוקרטית בריאה. אבל כדי להגיע ל 50:50 עד 2030  אנחנו לא יכולות.ים להסתפק בנתונים ובמסמכים. אנחנו חייבות.ים לשנות את השפה.
עלינו למסגר מחדש את הסיפור: להפוך אותו לחי, דחוף ואישי, כזה שמצית מחאה כמו אותה "כיתה של בנים" ומייצר אחריות קולקטיבית כמו "משבר האקלים".
כי כמו בעולם העסקי גם בחברה אזרחית, אם לא נדע לשווק את הערכים שלנו, לא נגיע ליעד.