פרשת פנחס: זה לא התפקיד שלי

בסוף הפרשה הקודמת מסופר כי בני ישראל חטאו בחטא בעל פעור. בנות מואב הצליחו לפתות אנשים רבים מתוך העם, ולגרום להם לעבוד את העבודה זרה של העם המואבי. השיא של החטא היה כאשר נשיא שבט שמעון התיר לעצמו לחטא יחד עם מדיינית באופן פומבי, דבר שהוביל לפריצת מגפה שהשמידה עשרים וארבעה אלף איש. פנחס נכדו של אהרון הכהן, החליט שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה. ולכן, הוא קם והרג את שני החוטאים, ומאותו רגע – המגפה פסקה מעל בני ישראל. בעקבות המעשה של פנחס, הקב"ה החליט לתת לו שכר עצום. כל הסוגייה הזו מעוררת תמיהה לא קטנה. הרי לאורך התורה מצינו פעמים רבות בהן עם ישראל היה בצרות, אך תמיד משה רבנו עמד לצידם כדי להתפלל עליהם ולהציל אותם, ובכל זאת, הוא לא קיבל שכר כל כך גדול כמו פנחס. ואם כן נשאלת השאלה: מדוע פנחס זוכה לשכר עצום על מעשה אחד בלבד, ואילו משה רבנו שמנהיג את עם ישראל ארבעים שנה לא מקבל תגמול דומה? ננסה לענות על שאלה זו בדרך המשל. מסופר על רועה צאן שתפקידו היה לשמור על המקנה של אנשי העיר. יום אחד, זאב ניסה לחדור לשטח המרעה, אך השומר קם במהירות והבריח את הזאב. כאשר התושבים שמעו על מה שהתרחש, הם חיזקו את הרועה: "כל הכבוד, עכשיו תחזור לעבודה". ביום למחרת, הזאב ניסה שוב לטרוף את הצאן, אך בפעם הזאת, השומר נרדם בשמירה. באותו זמן עבר שם אדם שהצליח להבחין בזאב, והוא מיד יצא אחריו, הכה אותו והציל את הכבשים. בשונה מהפעם הקודמת, כך היו התגובות של אנשי העיר: "איזה אדם אמיץ אתה! אין כמוך! אתה הגיבור שלנו!". פנחס היה יכול להעלים עין מהמתרחש, ולא להתערב כלל, היות ואין זה תפקידו לשמור על הסדר בציבור. אך עצם העובדה שפנחס בכל זאת מחליט לקחת אחריות ולסכן את עצמו כדי להציל את העם מן המגפה – ללא ספק מדובר בגיבור שמוכרח לקבל שכר כראוי על מעשיו. גם אם אתה מתבקש לעזור בתחום מסוים שהוא מחוץ למסגרת תפקידך – תעשה את מה שצריך, כי רק ככה מתנהג גיבור אמיתי. כותב הפרשה: אביתר חנימוב בוגר הישיבה התיכונית לאומניות ולמדעים בר אילן ת''א. תלמיד ישיבת ההסדר קרני שומרון.