סיפור מעברה קייצי על ילדי הסברסים

רבים מקוראי מדור זה, קטפו סברסים בילדותם, ויש כאלה הרוכשים אותם בחנות ירקות וברשת שיווק, מקלפים ואוכלים אותם להנאתם. הצבר הגיע אלינו לפני 500 שנה מיבשת אמריקה על ידי יורדי ים מספרד ופורטוגל והתפשט לכל אגן הים התיכון ובכלל זה לארץ ישראל. בילדותי במעברה, חיפשתי תמיד איך לעשות כמה "ג'ובות" בלי להתאמץ יותר מדי. כמובן, כסף קל לא ניתן לעשות במעברה, ואם יש כזה דבר, אז אחרים ומבוגרים יותר ודאי הקדימו אותך. ואני כולה הייתי בן 9, בן לרופא המעברה, יחפן ומשוטט בדרכים, שרואים רק בסרטים הודיים עצובים או בסרטים טורקיים סוחטי דמעות שראינו בקולנוע הקייצי חסר הגג. אני מתכוון בעיקר לתקופת החופש הגדול ועד תחילת חגי תשרי, וכמוני היו עוד רבים במעברה הגדולה שלנו. היו ילדים בגילי וכאלה המבוגרים ממני, שהלכו לעבוד במכולת או בחנות ירקות. וכאלה חנויות היו בשפע כמעט בכל פינה במעברה שלנו. לעבוד כשוליה או לבצע משלוחים תמורת כמה ג'ובות, לשאת את הסחורה עד לאוהל או לצריף. דרכי תחבורה ראויות כמעט ולא היו. בחורף, הדרכים היו מוצפות במי גשמים ובורות מים, ואילו בקיץ התהלכנו בדרכי עפר, מכוסות עשב עם נחשים וזוחלים אחרים. לרוב, נעזרנו בעגלות מאולתרות עשויות מעץ וגלגלי אופניים משומשים או בעגלות תינוקות שאבד עליהן הכלח. למי שהיתה עגלה, היתה לו זכות קדימה להפוך לשוליה. יעני – הוצאות רכב על חשבון הסבל. אחרים הלכו לעבוד בניקוי רפתות ולולים ואיסוף בוטנים או תירס במושבי הסביבה. היו כאלה משכימי קום, כמוני וכמו אחיי עזרא ושאול, מגיחים מהאוהל, כל אחד מצוייד במקל אשר בקצהו מחוברת קופסת פח קטנה של שימורים, ויוצאים לקטוף סברס בכפר הערבי הנטוש סקיה, ששכן לא הרחק משכונת האוהלים שלנו. היינו מגיעים ראשונים וקוטפים את הסברסים הבשלים, מכוסים בשכבה של טיפות טל נוצצות, קוטפים אותם וממלאים את הדליים עד לעייפה. משם נושאים את הסברסים לאוהל ולברז השכונתי, שוטפים אותם במים ויוצאים לדרך כשאנו מצוידים בסכין מטבח קטנה. אחד חותך, השני משמש קופאי והשלישי צועק "סברס טרי ! רק היום!". והכל נעשה בעמידה. בדרך כלל תפסנו מקום בתחנת אוטובוס פעילה או בכניסה לשוק הפחונים או בסמוך לקולנוע הקייצי ובכל מקום בו יש תנועה רבה של אנשים. לפעמים, במקום אחד, נעמדו שניים-שלושה מוכרי סברס, רובם ילדים ונערים, וקופצים על כל עובר אורח שמכניס את ידו לכיס ומציעים את הסברסים שלנו. בדרך כלל, היינו עושים מעט כסף, בערך 50-60 ₪ כמו היום. זה הספיק לנו בכדי לתת מעט לאחינו יחזקאל הצנחן, לבלות בשוק הפחונים, לקנות ארטיקים וממתקים ולפעמים כלי כתיבה וצבעים שכה אהבתי. את היום היינו מסיימים בקולנוע הקייצי, אשר לעת ערב הקיפו אותו רוכלים עם עגלות קטנות ודוכני מזון. הרוכלים היו מתגלגלים עם העגלות מכל קצוות המעברה. בחורף מכרו קלחי תירס טריים, פול מצרי חם, ערמונים על האש, סחלב רותח וכל דבר שחימם את הקיבה ואת הלב. וזאת, לפני שאתה נכנס לקולנוע הקפוא והפתוח לשמיים, חוטפים קור כלבים ועל הדרך גם גשמים, רעמים וברקים שהשתלבו יפה מאוד עם האפקטים של סרטי האקשן, שאגות הפילים בסרטי טרזן, בירי התותחים בסרטי הפיראטים ובשליפות של המערב הפרוע. בקיצור – חוזרים הביתה לצריף, רטובים עד לשד עצמותינו אך מרוצים מהחיים ! ובקיץ – הכל הפוך על הפוך. הרווחים ממכירת הסברס ומהעבודות המזדמנות בחופש הגדול הובילו אותנו גם לצפות במופעים בפארק הלאומי ברמת גן סמוך לצומת מסובים ומול למזבלת ח'יריה הנצחית, מרחק הליכה של חצי שעה ברגל או 10 דקות באופניים. בפאתי הפארק בנו במה מוגבהת, ובחזית בנו אמפי-תיאטרון על גבעה מתנשאת, מצופה בדשא. בשורה הראשונה התיישבו כתמיד ראש העיר הנכבד אברהם קריניצי, ונכבדי העיריה. כל אמרגן ששכר את המקום, חייב היה להפריש בחינם מקומות לעובדי העיריה וראשיה. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה. כמעט בכל אמפיתיאטרון בארץ. מאחורי שורת המכובדים ישבו תושבי רמת גן, רובם יוצאי עיראק, ורק בסוף שוכני האוהלים והצריפים שהגיעו מכל המעברות בסביבה, מי ברגל ומי באופניים, וחלקם גם באוטובוסים או בעגלות סוסים. במו עיניי ראיתי סוסים קשורים לעצים ורגליהם אזוקות בשרשראות ברזל, להקשות על גנבי הסוסים, כי לא היו מכוניות פרטיות לגנוב. את האוכפים לקחו איתם בדרך כלל להופעה. הופיעו שם לא מעט זמרים ידועים ולהקות מפורסמות. גם זמרים מיוון, איראן (בתקופת השאה) וגם מלבנון השכנה. גם זמרים שהתארחו בארץ, כמו הלן שפירו, דוריס דיי והבדרן דני קיי, להקות כחול מזעזע מהולנד ולהקת מונגו ג'רי מאנגליה. בילדותי הייתי חושב סברס, חולם סברס ולא משנה כמה קוצים טורדניים היו חודרים לי לגוף. ואסיים באגדת סברס, אותה חיברתי לאחרונה לכבוד הסיפור, ואני מספר לכם אותה כאן לראשונה בעולם: ביום קיץ לוהט אחד, נעמד לו הסברס כהרגלו, על ענף גבוה, כשפניו אל השמיים וראשו עטור בכתר צהוב וזהוב דמוי שמש. וזאת, בשונה מפירות האדמה האחרים, שפניהם נוטים אל האדמה, כמו אשכולות של תמרים, בננות, ענבים ופירות אחרים. עומד הסברס מול האלוהים, זקוף, ירוק ורענן, ופניו אל השמיים. "הנה אני עומד לפניך יומם ולילה ומביט בך, ולא משפיל את ראשי לאדמה. וכי מה תעשה לי?" אומר הסברס בהתרסה. "אתה חוצפן גדול" משיב לו אלוהים בזעם. "אני מעניש אותך ואמלא אותך בקוצים מכף רגל ועד ראש, שתהיה קשה למאכל לעוף השמיים ולכל שוכני האדמה. לאדם ולחיית השדה, ולעולם לא תצמיח צמרת גבוהה, ותהיה הרחק ממני. אבל..." ממשיך האלוהים – "אמלא אותך בכל התכונות הטובות שבעולם. פריחתך תהיה זהובה כמו השמש  בשמיים. פירותיך יהיו כמחרוזת פנינים בכל צבעי הקשת, ועליך הגדולים, שהנך ניצב עליהם, לנצח יישארו ירוקים. תחיה מטל השמיים, תזריע ותשריש את עצמך בכוחותיך בלבד, והכי חשוב – תביא מזור ומרפא לאדם, לחי ולצומח. תשכון בחלקת אלוהים קטנה ותחיה לנצח".   כתב: יצחק חייק