החיים שם לעומת החיים פה

כבר חודש וחצי שאני נמצא בקניה, מדינה שאני מאוד אוהב ומגיע אליה לביקורים חוזרים ונשנים במהלך העשור האחרון. כל ביקור טומן בחובו טעמים וצבעים חדשים, חוויות ממכרות ואהבות ישנות שמתנפצות על סלעי השגרה בכל פעם מחדש כאשר מגיע הזמן לשוב הביתה. אלא שהפעם נגיף חסר עכבות טרף את הקלפים וסחרר את עולמנו בדרך בלתי צפויה, סגר גבולות של מדינות והפך שדות תעופה למקומות שכוחי אל, הממתינים בכיליון עיניים למועד בו ייפתחו שערי שמיים. הימים הם ימי קורונה והעסקים במזרח אפריקה, שגם בימים כתיקונם מדשדשים בקושי רב, מתנשמים כעת בכבדות רבה ומכניסים את בעליהם לסחרור כלכלי שספק אם יצליחו לצאת ממנו בשלום. במדינות המתפתחות ביבשת השחורה העתיד הרחוק ביותר הוא ארוחת הערב של מחר וחסכונות הן מושג נעלם שרק אחוז מזערי מהאוכלוסייה יודע כיצד הם נראים. במציאות המורכבת הזו, עשרות מיליוני בני אדם משתדלים להתפרנס בכבוד כאשר הם חוששים בעיקר מההגבלות שהטילה עליהם הממשלה במסגרת הלחימה בהתפשטות נגיף הקורונה, הרבה פחות מהנגיף עצמו. צילום: רונן דמארי     ובתוך שטף הדיווחים האינסופי על נדבקים ועל מטושים ועל ריחוק חברתי, מגיע לפתע יום העצמאות ומביא עמו משב של תקווה מחודשת שבכל זאת סוף העולם טרם הגיע ושלמרות הכל נעבור גם את זה. לחגוג עצמאות באפריקה זו חוויה מיוחדת בעיקר בגלל החשיבות של העצמאות עבור התושבים המקומיים. כל אחד מהם נלחם מדי יום בדרכו על מנת לפרנס את משפחתו בכבוד ובשבועות האחרונים המלחמה הופכת יותר ויותר מורכבת. בקניה, להיות בעל עסק משלך פירושו ניצחון, היכולת לייצר הכנסה מבלי להיות תלוי בגחמותיו של איש עשויה להיות הרת גורל, בעיקר עבור הנשים החיות במדינה בה החוק למניעת הטרדה מינית הוא בסך הכל אגדה אורבנית. עצמאות מסמלת את ניצחון הרוח, את הסירוב להיכנע למרות אלפי תירוצים זמינים. צילום: רונן דמארי     ובעוד אני נמצא באזור מומבסה, סמוך לחופי האוקיאנוס ההודי, אני לא יכול שלא לערוך השוואה בין כאן לשם, בין הקדמה לפשטות, בין מה שהיה העבר של מדינת ישראל ועודנו משמש כיום כהווה של קניה בלא מעט מובנים. בעוד שבישראל עצמאים חולמים על סטארט אפ שעשוי להכניס מיליונים, כשמדברים על עצמאים בקניה נזכיר בעיקר את משחיזי הסכינים, את מוכרי הביצים הקשות, את הרוכלים הרבים ואת הנשים החזקות שעובדות מבוקר עד ערב על מנת לשווק את התוצרת החקלאית של הגינה שלהן ולדאוג לתזרים המזומנים של משק הבית. אז יכול להיות שהאקזיט הבא לא ייצא מקניה בקרוב, אבל בכל פעם שאני נכנס לבית עסק מקומי אני לא יכול שלא להתפעם מהחריצות, מהנחישות, מהרצון להתפרנס בכבוד. צילום: רונן דמארי     "תשמע, הצלחתם להגיע לכל כך הרבה הישגים. אלוהים באמת אוהב אתכם" אומר לי אנדרו, ירקן מוכר מאוד באזור החוף של קניה שהפך בשנים האחרונות לכריש נדל"ן ממולח שסוגר עסקאות בהינף יד. "הפכתם למעצמה בתחום הצבאי, הכלכלי, המדיני. אנחנו מאוד שמחים שיש לנו חברה טובה כמו ישראל". ואכן, עבור מרבית תושבי קניה, ישראל הפכה לשם נרדף להצלחה, לשגשוג, לפריחה למרות כל הקשיים והמהמורות שנקרו בדרכה, למודל לחיקוי. חגיגות יום העצמאות ה -72 של מדינתנו האהובה תהיינה שונות וכואבות אולם באופן סמלי הן יציינו את מה שנראה כסיומה של אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של העת החדשה ואת החזרה המבורכת לחיי היום יום שרבים מאיתנו כבר הספיקו לשכוח. החגיגות יהיו צנועות, אפריקאיות במובן מסוים, כמו מדגישות לנו כמה אנחנו צריכים לברך על השפע שנפל בחלקנו ועל כברת הדרך הארוכה שעשינו כעם. ימים טובים יותר נראים באופק, ועד שהם יגיעו אלינו אני אמשיך להתפעם מג'וזף בעל המסעדה הדואג לי לארוחות טעימות, ממוזס שמתקן אופניים בצניעות וממתין כבר שנים שגלגל המזל יסתובב בכיוון הנכון, מרובינסון שמכין סנדלי עור וחגורות מרהיבות בסבלנות אין קץ, מסינתיה שממתינה בכאב שהפאב הקטן שלה ישוב ויתמלא בלקוחות וממאות נשים הנושאות על ראשיהם סל נצרים עמוס בירקות ופירות, צועדות זקופות מתמיד, נישאות בתחושת גאווה ועצמאות. לתפארת כל אלו שלא נתנו לנסיבות החיים להכריע אותם.