פרשת "שלח" עוסקת בתכונה המאפיינת את עם ישראל במדבר והיא, היכולת להיכשל בדקה ה-90 לפני השיא. כך היה במעמד הר סיני לפני השיא הרוחני של קבלת התורה וכך פה לפני השיא של הכניסה לארץ ישראל. המפרשים כולם עוסקים בניסיון להבין את חטאם והתנהגותם של המרגלים, ושל עם ישראל כולו. מה גרם למרגלים לחטוא? מה היה חטאו של העם ומדוע העונש שקיבלו חמור יותר מזה שלאחר חטא העגל? כיצד לאחר החטא ולאחר שהסכימו העם עם המרגלים, פתאום העם לא מפחד ורוצה להעפיל לארץ ישראל, ואכן ניגף? ננסה להרחיב מעט את תפיסתו ולהבין את ההתרחשויות בראיה יותר מבצעית ומעשית. בספר דברים פרק א׳ פסוק כב׳ חוזר משה על האירוע ומסבירו בהרחבה "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו את הארץ" ובהמשך "וייטב בעיני הדבר". העם כנראה מניח שההנהגה הניסית קיימת רק במדבר, וכי הכניסה לארץ הינה דרך הנהגה טבעית בלבד, ולכן רוצים לשלוח מרגלים לתור ולחפור את הארץ מבחינה צבאית. לזה מסכים גם משה. כך משה מנחה בפרשתנו, כי יש לבדוק אם האויב בטוח בעצמו ויושב בפרזים או חלש ויושב בערים בצורות. יש לבדוק האם קיימת לוגיסטיקה קרבית והאם יש מעיינות ואספקת מזון. השאלה אינה האם עולים, אלא איך בלבד ולכן תפקיד המרגלים הינו מוגדר לרמה הטכנית הצבאית בלבד. ואמנם כל עוד המרגלים דיווחו על הפרטים באובייקטיביות לא הייתה בעיה, אך הם שכחו כי המהלך הוא משולב רוחני וגשמי, ושכחו כי תפקידם לדווח בלבד ולא לתת פרשנות והמלצות אסטרטגיות למשה. נקודת השפל הנמוכה ביותר הינה התבטאותם "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" , משה שומע זאת ומבין שהעסק גמור, אם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, חסרי ביטחון ואמונה בכוחנו ובקב"ה הרי ברור שגם האויב והסביבה רואים אותנו כך. העם שחשב שרק בכוחו הפיסי נדרש לעלות לארץ מאבד את רצונו ומגיע להחלטה "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה". זה חטאו הגדול של העם בהמשך לחטאם של המרגלים. משה, אהרן, כלב ויהושע מנסים לשכנע את העם כי זו מרידה בה' וכי הכניסה לארץ תהיה בסיוע האמונה בה׳ ולא רק בכוח הנשק אך ללא הועיל. לאחר שהמרגלים מתים כולם למעט כלב ויהושע במגפה, מבין העם שחטא וכי ההנהגה הניסית ממשיכה ולכן רוצים לעלות לארץ "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'". אולם זה מעט מידי ומאוחר מידי, העם ניגף ונגזרות עליו 40 שנות מדבר ומוות של כל הדור ההוא.