שלושה עשר סיפורים מכונסים בספר זה - כתובים במיומנות ובחיסכון, בשכלול צורני וביכולת סיפורית – ממשיכים מסורת מרכזית בספרות העברית החדשה, מימי יל"ג ופרישמן ועד נסים אלוני ושולמית הראבן: מסורת השימוש במקרא "כנגדו", מתוך הסטת מוקד סיפוריו מענייני האל ותולדות השליחות האלוהית של האומה לענייני היחיד, לרוב אדם מן השורה, סבלו, צערו, תקוותיו, אשליותיו. גם גיל הראבן מלטפת את ה"שיער" של המוטיב המקראי נגד כיוון סידורו המקורי. היא עושה זאת, מכל מקום, בדרך משלה. גם הטון הסיפורי שהיא נוקטת וגם המשמעות שאליה מכוונות העלילות שהיא רוקמת אינם מכוונים "להפריך" התֵזה המקראית אלא לרוקן אותה מתוכנה המקורי ולהטעינה בחומרים תמטיים זרים לה לחלוטין, שאובים כולם מעולמו של האדם המודרני. כך סיפור העקדה נהפך לסיפור על נסיונות התאבדות שלא עלו יפה; סיפור יונה מתגלה כסיפורו של משורר כושל ואדם בינוני, שפעם אחת בלבד הפיקה ממנו ההשראה "האלוהית" דבר שיר נשגב, ואחר כך זנחה אותו לאנחות. בסיפור הולדתו של שמואל והקדשתו לשירות באוהל מועד הפרט החשוב ביותר הוא המעיל שתפרה לו אמו חנה (בבחינת היריעה שארגה ופרמה פנלופה ההומרית) ומסורת תפירת המעילים, שיצרה כמין צד שווה בחנה ובצרתה פנינה, שמזווית הראייה שלה מסופר הסיפור. הקול המספר את הסיפורים הוא, כמתבקש, קולו של מספר מודרני חכם ומאופק, שמנסה לדכא – שלא בהצלחה יתרה דווקא – חוש הומור קודר וניצוץ אירוני-פתטי כלשהו, שמתעורר אל מול הסיפורים הגורליים שמספר המקרא. דן מירון גיל הראבן היא כלת פרס ספיר לשנת 2002 וכלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013. יצירותיה תורגמו לכמה שפות. "מיניאטורות מקראיות" הוא ספרה השבעה-עשר. 