הילדים יצאו מהשגרה בחופשה, מביקור בבית הסבים, מחברים- ואתם יודעים שכשתיכנסו הביתה מהומת אלוהים תתרחש. הילדים, שיצאו ממסגרת הבית, מתחילים לרוץ, לקפוץ על מיטות, להפוך צעצועים, התרגשות והשתוללות. כל דבר שתגידו בזמן ההתרחשות לא ירגיע- הם פשוט לא שומעים. איך מתמודדים אחרת, כשאנו מנהיגים ולא מגיבים נגררים? התשובה היא תיאום ציפיות ויצירת מסגרת ברורה של מהלך העניינים טרם הכניסה. לפני החזרה לבית משוחחים עם הילדים על התסריטים האפשריים לגבי הצפוי כשתכנסו הביתה. כל אחד מבני הבית משתף את התסריט שהוא מדמיין. מלבד מילוי הצורך בנראות: 'שומעים אותי, מתייחסים אלי', זה גם שיעור לילדים- להבין שלכל אחד יש צורך שונה והכל בסדר. בהמשך מתווכים לילדים מה יקרה בפועל: ניכנס הביתה, מה תרצו לאכול? תרצו לערוך את השולחן, או לחתוך ירקות? נתקלח קודם, או אחר כך? תרצו לשחק לפני האוכל, או אחריו? כשהילדים קטנים, עייפים, או רעבים, יש מקום לגמישות (זה נכון גם לגדולים) ולחלופות ידועות מראש, למקרה שההסכם לא מתקיים: 'תוכל לשכב לנוח/ לצפות רבע שעה בטלוויזיה/לקרוא סיפור...' אחרי כן, רושמים את דברי הילדים (לרישום ערך בפני עצמו). מסגרת מתוכננת מאפשרת לילדים ולנו ידיעה, ביטחון וכלים מוכנים לזמן המשבר העתידי. תיאמנו ציפיות ובכל זאת הגענו הביתה והילדים משתוללים? יש לזכור: ילד שמתנהג כך זקוק לעזרה שתחזיר אותו לאיזון. עונש ועלבון הם פורקן לא מועיל של ההורה במצב הלחוץ. ויתור משדר חוסר אמון ביכולת של הילד ובמסוגלות שלו לנהוג על פי הכללים. אם אנחנו לא מאמינים בו, איך יאמין בעצמו? במקום התפרצות שלנו, חשוב לעצור, לנשום, להיות בגובה העיניים של הילד ובתקיפות מכבדת להזכיר את תיאום הציפיות שכתבתם, שאתם מבינים שקשה לו כרגע, שאתם אוהבים אותו ומאפשרים לו לבחור: בצפייה בטלוויזיה, או באכילה. אחר כך, להמשיך בתכנית שסיכמתם מראש. עודדו אותו על הצלחתו עודדו אתכם על הצלחתכם. מניסיון, זה עובד.