בעקבות האסון שפקד את משפחתו במלחמה: זהר בלום בטור אישי ומרגש- ״עם ישראל חי״

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", ביום שבת, ה- 07/10/2023, בשעה 06:30 בבוקר, חיי עם ישראל השתנו לעד.בתחילת המערכה המקוללת הזו, בשעות הראשונות של המלחמה, עם קבלת שיחות טלפון ועדכונים על הנעשה בעיר שדרות ממשפחתה של אישתי, חני, הרגשתי מועקה קשה.

תחושה מקדימה לחדשות הנוראיות שעתידות לבוא.

מהר מאוד הבנתי שאנו נמצאים בסיטואציה שלא ידענו כמותה וידעתי שאנו נלחמים על הבית שלנו ברגעים אלו ממש. לא יכולתי לנחש שבעוד כמה שעות אנו נהיה חלק מהסטטיסטיקה העצובה שאף אחד לא רצה להיות חלק ממנה, בעל כורחנו נהפכנו למשפחת השכול. מאז אותו יום שחור, בכל פעם שאני עוצם את עיני, אני חושב שוב ושוב על סיפור הרצח של דולב ואודיה סויסה ז"ל, קרובי המשפחה של אישתי, חני.

מדמיין לעצמי מה עבר עליהם ברגע שהם החליטו לצאת מהבית ולהתרחק מטווח ירי החמאס, ובמקום זאת, הם נתקלו במחבלים שרצחו אותם מטווח אפס. מה עבר על הבנות הקטנות שלהן, רומי וליה, שצפו באותם תתי אדם לוקחים את הוריהן לנגד עיניהן ותוהה לעצמי מה הן יזכרו מאותו הרגע.

כמה תושייה הייתה לרומי, ילדה בת 6, לשחרר את אחותה ליה בת ה-3 מחגורת הבטיחות, לזעוק לעזרה לשוטרים ולברוח מהתופת תחת הכדורים ששורקים מעל ראשה.

בכל רגע שאני מסתכל על מהדורות החדשות וחוזה במראות הנוראיים של המסיבה ברעים או האסונות של היישובים בעוטף עזה, אני נזכר באבי היקר, שייקה ז"ל. הוא שרד כנער צעיר את תקופת השואה, חווה על בשרו את הזוועות בפולין, העפיל לישראל, גורש למחנה מעצר וחזר כדי להילחם בשורות הפלמ"ח למען תקומת המדינה.

הידיעה שיש שורדי שואה שבנו את היישובים הללו עם דם, יזע ודמעות ונאלצו לסיים את חייהם בשואה שנייה או לחוות רגרסיה איומה לתקופה ההיא מצמררת אותי כל פעם מחדש.

בכל 20 שנותיי כנבחר ציבור, הקפדתי להגיע למרבית הלוויות של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, תושבות ותושבי העיר, מתוך אות כבוד ללוות אותם בדרכם האחרונה.

בשבועות האחרונים, נחנקתי מדמעות כשהגעתי לבתי העלמין כדי ללוות למעלה מ-20 חללים שנרצחו על ידי מחבלי החמאס ובעת ביקוריי בביתן של המשפחות השכולות. אני עושה זאת כי אני מאמין שהחיבוק והעזרה למשפחות הן חלק אינטגרלי מתפקידי כנבחר ציבור אך גם אני עדיין לא מעכל את האובדן העצום והאכזרי ביותר שידעה מדינת ישראל מאז תקופת השואה.

את דעותיי האישיות, כאדם פרטי, על הטיפול במצב הביטחוני והאסון הכבד שפקד אותנו, אני מעדיף להשאיר כעת בצד. יגיע גם השלב לביקורת על המחדל הנורא אבל כעת על כולנו להתאחד ולנצח ביחד את מחבלי החמאס.

מאז תחילת המלחמה, פעלתי ללא הרף במענה לפניות הציבור, מול רשויות השלטון כדי שישחררו את גופות הנרצחים על מנת שהמשפחות יזכו לחלוק להם כבוד אחרון. בין היתר, יחד עם חבריי לרשימה, הקמתי את קבוצת הסיוע הגדולה ביותר בעיר עם למעלה מ- 2,000 מתנדבות ומתנדבים שפועלים ללא הרף למען חיילי צה"ל ואנשי עוטף עזה, יזמתי את פרויקט "מקלטים מוארים" שמעניק שלל פעילויות פנאי לתושבי העיר במרחבים מוגנים ודאגתי להתרמות דם לפצועות ופצועי הלחימה.

כשאני חוזר הביתה ואני מסתכל על המשפחה שלי, אני אומר להם בגאווה שיהיה בסדר. למרות שאני יודע שהדרך להשבת הביטחון לאזרחי ישראל עוד ארוכה, אני מאמין במשפט הידוע: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

המשפט הזה בא לידי ביטוי בעשייה של טל, בתי הצעירה שנקראה לשרת את מדינתנו במילואים בתפקיד קרבי. למרות הפחד האישי שלי בתור אבא, אני יודע שהיא תעשה הכל בשביל להגן על המדינה שלנו ואני מרגיש גאווה כי בדיוק ככה, חני ואני, חינכנו אותה ואת עומר, אחותה הגדולה.

זאת הייחודיות ההיסטורית של העם שלנו, עם ישראל.

אין לנו את האפשרות להתרפק על הכאב האישי כי אנחנו חייבים להישאר חזקים בעורף עבור החזית, לצד הכאב האישי שלנו אנו חייבים להסתכל קדימה, עבור היתומות רומי וליה, עבור העם שלנו ולהתמיד בשמירה על המדינה המדהימה שלנו.

מחמם את הלב לראות בשבועות האחרונים את הערבות ההדדית של אזרחי ישראל ותושבות ותושבי העיר רחובות. אנשים שבוחרים לתת מהמעט שיש להם כדי להיות אחד עם השני ובשביל השני.

התרומות שממשיכות לזרום לעבר חיילות וחיילי צה"ל ותושבי העוטף, החיבוקים הרבים של משפחות הנרצחים והחטופים והתרוממות רוח של כולנו עבור עתיד טוב יותר.

התקווה היחידה שלי היא שלאחר שהמלחמה הזו שנכפתה עלינו תסתיים בניצחון מוחץ על החמאס, אנו נישאר מאוחדים כפי שאנו היום.

לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה.

יהי זכרם וזכר כלל הנרצחים במלחמה הזו, ברוך.