חיים לא פשוטים עברו על שגית. זה כלל גירושים מכוערים, ניכור הורי, קושי כלכלי, והתמודדות רגילה של אמא עם ילדים מתבגרים, אבל עכשיו תשומת הלב שלה הייתה נתונה לבנה הצעיר רועי, שמשהו בהתנהגות שלו עורר את חשדה.
"אני לא יודעת איך להסביר לך את זה" שגית ניסתה לתאר לי מה זה אומר חושים של אמא "אפילו שהכל כביכול בסדר, הכל מרגיש לא בסדר". במהלך שנותיי המקצועיים למדתי לא להתווכח עם חושים בכלל, אז לאינסטינקטים של אמא?! אין מצב.
חיים לא פשוטים עברו על שגית. זה כלל גירושים מכוערים, ניכור הורי, קושי כלכלי, והתמודדות רגילה של אמא עם ילדים מתבגרים. נכון להיום, נראה שעברה בשן ועין את ההתמודדויות, ובכל זאת תשומת הלב שלה הייתה נתונה כעת לרועי, בנה הצעיר. ההתנהגות שלו הסגירה סוג של הסתרה. על פניו, הכל היה כרגיל. הוא הולך וחוזר מבית הספר, יוצא לבלות עם חברים, עושה שיעורי בית ומתחת לפני השטח קורה שם משהו. זה בא לידי ביטוי בהסתגרות ארוכת הטווח בחדרו, בהיצמדות למכשיר הנייד שלה ובהתלחשויות בטלפון כאשר הוא לבד בחדר.
הזיהוי הראשוני
גם בבית הספר הכל נראה כרגיל. באסיפת ההורים האחרונה שגית שמעה את המילים הטובות שיש למחנכת שלו להגיד. "וחברתית, איך הוא ?" שאלה שגית. היא אמרה שהיא לא מבחינה בבעיה כלשהי. בכל זאת שגית לא הייתה שקטה. משהו שם בפנים געש, והיא לא ידעה לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. יש לה מקור טוב להשוואה כי לשגית יש שני בנים בוגרים יותר, והיא זוכרת היטב איך זה היה איתם. יחד עם זאת, ברור לה שעם כל ילד זה אחרת. ובכל זאת…. משהו שם….
כששוחחתי איתה בפגישת שלנו, ניסיתי לכוון אותה בשאלות. בסופו של דבר השוני התרכז בזמן הרב שהוא מבלה בחדרו, ומנגד, שהיא לא ממש רואה את החברים שלו. הם אף פעם לא באים לבקר, ושגית לא ממש מכירה אותם. זה מה ששונה עם רועי.
"טוב, זה לא נורא כל כך" ניסיתי להרגיע אותה "זה נשמע פשוט שיש לו חברה". שגית לא התרגשה מהאבחנה שלי. "הלוואי שזה זה. מפרגנת" ענתה "אז למה להסתיר?". שגית לא אישה מיושנת, והיא חיה את רוח התקופה. גם לבניה האחרים היו בנות זוג, והם הרגישו נח להציג אותן בפניה. "אנחנו בית פתוח ומודרני" הסבירה "אני לא מאמינה שאני הולכת לרגל אחרי הבן שלי". האמת, זה אכן קיצוני. עם רוב אלה שפונים אלי בנושא, אני מצליח להניא אותם מזה. במקרה הזה, אם זה לא זה, אז לרוב זה ענייני סמים.
בהמשך השבוע ישבתי לתצפית מול שערי בית הספר. ידעתי באיזה שעה הוא אמור לסיים, ושגית הכינה אותי מראש שאין בכוונתו לחזור הביתה אחרי בי"ס. "אני נוסע עם החבר'ה לשוק הפשפשים" רועי אמר לשגית באותו בוקר "אל תדאגי, אני כבר אוכל שם משהו". הצלצול של סיום השעה השביעית צלצל ברקע, וגל של תלמידים נפלט לרחוב. זה החלק הכי קשה בכל המעקב הזה. הזיהוי הראשוני. לך תמצא את הילד הנכון מתוך כולם. מעבר לתמונה, עקבתי אחרי ההנחיות של שגית: צבע תיק, בגדים שלבש בבוקר, צמיד ייחודי על היד.
לא עם החבר'ה
בינגו. רועי יצא עם שלושה חברים והם החלו ללכת לכוון אחד הצמתים. בשעה שחבריו פנו שמאלה, הוא נפרד מהם ופנה לכוון השני. הוא הגיע לתחנת אוטובוס, וחיכה לאחד הקווים. לא נראה שכיוון הנסיעה הוא לתל אביב. אחד הקווים הגיע ורועי עלה עליו. אני נסעתי אחרי האוטובוס, ובחנתי היטב כל תחנה שהוא עצר. בתחנה השלישית הוא ירד. זה היה קרוב לאזור התעשיה של אותה עיר. רועי נעמד והסתכל לכל עבר. עכשיו זה כבר נראה מוזר. זה לא נראה טבעי. הוא חצה את הכביש ונכנס ברגל לחניון תת קרקעי. לא רציתי להיכנס אחריו באותו רגע. הרגיש לי אימפולסיבי מדי. איבדתי קשר עין. רכב לבן נכנס לחניון ויצא משם כעבור רגע. ראיתי את הנהגת, אבל לא ראיתי מישהו נוסף ברכב. יתכן שהוא ברכב?! אפילו שהוא נראה ריק?! האמת, אין לי מושג, אבל גם לא היו לי אופציות. דלקתי במהירות אחרי הרכב הלבן.
אחרי מספר רחובות ראיתי ראש מבצבץ במושב האחורי של הרכב. מגיני השמש הפריעו לי לזהות את הדמות שיושבת שם אלא רק שיש מישהו. תנועות הידיים של הדמות הסגירו החלפת בגדים. בשלב כלשהו אחרי שיצאנו מהעיר, הדמות דילגה קדימה למושב הקדמי. אני ניצלתי את הרמזור הקרוב כדי לעמוד ליד הרכב. כן. זה רועי. הוא החליף את חולצת בית ספר לחולצה אחרת. השניים אכן נסעו לשוק הפשפשים בדיוק כמו שרועי אמר, אלא שהוא לא היה עם החבר'ה אלא עם אותה חברה שאספה אותו. זה כבר מוזר, שיש לו בכלל מישהי עם רישיון נהיגה ורכב. רועי בן 16 בלבד. אחרי שחנו, הם הלכו בעיקר זה לצד זו, וכמעט לא היה מגע ביניהם. עכשיו הייתי בדעה אחת עם שגית. משהו שם לא מרגיש טוב. לא מרגיש נכון. האישה מבוגרת ממנו משמעותית.
השניים נעמדו מול אחת המסעדות של יפו, ותור של קהל מנע את כניסתם. ראיתי את המארחת רושמת את שמותיהם בשביל רשימת ההמתנה. זה היה הזמן שלהם לתפוס ספסל בסביבה בשביל עצמם. זה היה הזמן שלי להפעיל מצלמה. תוך דקות החל המגע. פה יד על הברך, שם החלקת יד על השיער. כמה דקות מאוחר יותר, הם גם הגניבו כמה נשיקות. כשהם נכנסו למסעדה, התפניתי לעדכן את שגית.
"מוכר לך? זאת החברה של הבן שלך" שלחתי לה תמונה ביחד עם ההודעה. היא לא החזירה תשובה, אלא מיד התקשרה. "לא. זה לא אמיתי" ענתה לי "זאת המחנכת שלו. המורה שלו". לא הצלחתי להרגיע אותה ודי בצדק "היא אמרה לי שהכל בסדר איתו. היא הבטיחה לי שהיא תשים עין עליו". טוב, אי אפשר להגיד שאין לה מילה.
וואוו. איזה תפנית. הדברים אמנם התבהרו אבל נראה שהממצאים הולכים לעשות קצת גלים במערכת החינוך.
הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות". הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.
בחודש נובמבר האחרון יצא לאור ספר הביכורים של סאם זיברט, "קלוז'ר". להשיג בחנויות הספרים, באתר המחבר ובנייד 050-5269378.
