n
דף הבית / חוקר פרטי / המשהו האחר

המשהו האחר

חוקר פרטי
צילום: freepik

חפצי הכירה את גדעון בפנימייה, האהבה ביניהם פרחה והם לא התכוונו לתת למשהו מלבד האהבה שלהם לנצח, עד שיום אחד גדעון נעלם.

 

לא ידעתי לאיזה תגובה לצפות. בפגישה הראשונה עם חפצי הבנתי עד כמה חשובה לה התוצאה ועד כמה היא כבר כמהה לזה, והיום אני יודע שאני הולך להשיב את פניה ריקם. לא הצלחתי במשימה שהטילה עלי. אם הייתי הסיכוי האחרון שלה, כדי לדעת מה עלה בגורל האהוב האבוד שלה אחרי ששים שנה, הרי שגם זה כשל. 

 

אהבה תמימה

היא הכירה את גדעון בפנימייה, שבה שניהם גרו ולמדו. לכל אחד מהם יש רקע משפחתי כלשהוא, שהוביל לכך שהם שוהים בכלל במוסד הזה, וזה חיזק את הצורך של כל אחד מהם ביחס טוב ואהבה. לכן, כשהשניים התוודעו זה לזו, האהבה ביניהם פרחה. אולי זה בזכות עצמו, ואולי בזכות המצב המורכב שלהם בבית.  

 

בהתחלה זה היה נח להם להשאיר את העניין בסוד, אבל מהר מאד הסביבה קלטה את המצב, ואז זה הפך לפומבי. כך היה גם כאשר בני המשפחות של השניים הגיעו לבקר. אם כל אחד מהם חשב שישמחו עבורם, הם החלו לקבל תגובות אחרות. מסרים שהם לא ידעו קודם. הם נתקלו בעוצמתה המכוערת של הגזענות. חשוב להבין, שאנחנו מדברים על ישראל של שנות השישים. חפצי היא בחורה תימניה וגדעון ממוצע פולני טהור. אף אחד מהם לא ידע שזאת אמורה להיות בעיה, עד שהמשפחה שלהם הפכו את זה לכזאת. 

 

כאב נסתר

המשפחה הפעילה לחצים אבל הםז לא התכוונו לתת למשהו מלבד האהבה שלהם לנצח, עד שיום אחד גדעון נעלם.  במזכירות הפנימייה אמרו לה שהוא והמשפחה שלו עזבו את הארץ. כל מה שנותר לחפצי לעשות, זה לכאוב ולקבל את המצב בהכנעה כמו שהוא. מסתבר שלכאוב הרבה. 

 

רק אחרי מספר שנים, התחושות שלה קהו מעט. הייתה לה את ההבנה שלחיות מתוך כאב לא ישנה את המצב, והיא החליטה לדאוג לחייה. היא מצאה בן זוג חדש לחיים, אחרי שנים ללא זוגיות, ואיתו הקימה את המשפחה שיש לה. משהו בה אמר לה שחייבים להסתכל קדימה. אבל משהו אחר לחש לה באוזן בשטניות שהיא חייבת להביט לאחור. אתה לא מחזיק בבטן רגשות כאלו עזים, ופשוט מניח להם. היא חייבת לדעת. חייבת להבין. המשהו הראשון ניצח. כרגע.

 

געגועים

זה תמיד קרה מחדש. היא מדי פעם הייתה נזכרת בערגה על אותה תקופה במחיצתו, ועד כמה זה היה טוב וקסום. היא לא הצטערה על החיים הנוכחיים שלה. היו לה חיים טובים בסה"כ, ויש לה משפחה לתפארת. ויחד עם זאת, היא לא יכלה שלא להשוות. היא מספיק בוגרת ומשכילה כדי להבין שיתכן שהכל זה תעתועים של המיינד, להיזכר בנוסטלגיה על תקופת חיים קודמת, אבל זה היה נעים להיזכר. ובנוסף, זה הציק לה. היא הכריחה את עצמה להדחיק את זה. 

 

כשהיא התאלמנה, היא שינתה את תפיסתה. אחרי ששנתיים התאבלה על בעלה, החליטה פעם אחת ולתמיד, לגלות מה עלה בגורלו של גדעון שלה. לאן הוא טס ? מה קרה שם במשפחה שהביא אותם לברוח בפתאומיות מישראל ? האם הוא חזר לארץ ? אולי אחד הילדים שלו בארץ ? היה לה מספיק נחישות ואומץ כיום לעשות את הצעד הזה. אחרי שניסתה לעשות כמה דברים בכוחות עצמה ולא הצליחה, החליטה שהיא פונה אלי. 

 

היא לא ידעה הרבה אבל מה שהיה לה אמור היה להספיק לי. ידעתי את שמו המלא, אזור המגורים של הוריו אז ואת הגיל שלו. היה לו שם משפחה מאד יחודי. אין הרבה שמות כאלו בישראל. זאת הייתה אמורה להיות משימה מאד פשוטה, ויחד עם זאת, כשניסיתי לבדוק את השם, לא מצאתי אפילו אזרח ישראלי אחד עם השם הזה. מצב מוזר. לרוב אני מוצא כמה אפשרויות, ואז צריך לסנן והחליט מי מהאופציות זה הבחור שלי. 

 

זהות אבודה

לא היו לי ספקות לגבי נכונות השם שחפצי הציגה לי כי בחיפוש פשוט של גוגל מצאתי פסק דין מלפני למעלה מארבעים שנה, בו מוזכר שמו של גדעון בסכסוך משפחתי מול אבא שלו. כך למעשה ידעתי גם את שמו של אביו. ובכל זאת, זה לא עזר לי על מנת לחשוף את זהותו הישראלית של גדעון. אני חייב מספר זהות על מנת לנסות לאתר אותו כיום. זה קצה החוט הבסיסי שאני משווע אליו והוא בושש להתגלות. זה גם לא צלח "ששיחקתי" קצת עם השם, וניסיתי גם להוריד אותיות א.ה.ו.י. כלום. 

 

חפצי הגיעה לפגישה ביחד עם הבת הגדולה שלה. שתיהן לא האמינו שזהו גורל המקרה שלה. לחשוב שעד שחפצי העזה לעשות את הצעד, היא לא חשבה ולו לרגע שזה מה שאני עתיד להגיד לה, ועוד שכל מאמציי לא היו בחינם אבל בתכל'ס היו לשווא. כשנפרדנו ללכת, הבת שלה הסתובבה לעברי וסימנה לי סימן כלשהוא עם היד. "אתקשר אליך מאוחר יותר" אמר בעצם הסימן. מה חשוב לה להגיד לי בלי שאמא שלה תדע ?! 

 

שביב של מידע

לא היה לי מושג מה הגר כבר יכולה לספר או לחדש לי. כשכל זה קרה, היא ממילא לא הייתה קיימת וכל מה שהיא יודעת על זה, היא בטח שמעה מאמא שלה, חפצי. בלי קשר, נניח ויש לה מידע, למה לא להגיד אותו בו במקום ?! למה זה חשוב להתקשר בנפרד ולא לסגור את הנושא באותו רגע ?! בלית ברירה, חיכיתי בסבלנות לטלפון שלה. 

 

"מתנצלת על המיסתורין" היה הדבר הראשון שהגר אמרה. רק כשהיא ישבה איתי קודם ביחד עם אמה, היא קלטה שחפצי השמיטה בטעות פרט, שכנראה לא זכרה. באלבום התמונות הביתי שלהם, יש תמונה של חפצי יחד עם גדעון וברקע, רואים את אחותו הקטנה. "לאה קוראים לה" הוסיפה. היא ידעה את השם שלה כי הוא רשום בגב התמונה. 

 

מובן וברור שכל שביב של מידע יכול להשפיע על התוצאות של החקירה. לכן, לא התייחסתי לזה בזלזול. יחד עם זאת, עוד לא הבנתי למה היא לא יכלה להגיד לי את זה ליד אמה. "אתה לא מכיר באמת את אמא שלי" הסבירה לי "כמה שהיא ג'דאית, אני יודעת כמה היא רגישה וגם חולה". הגר פשוט דאגה לה. עד כמה שזה נשמע טריביאלי לאתר ככה סתם את אהבת נעוריך מהעבר, יש בזה הרבה מעבר. הגר רצתה לוודא שאמה לא תפגע מזה. הרי ברור שכל אחד מהם התקדם הלאה, ולך תדע מה מצבו. בכל זאת, שניהם כבר בגיל השלישי. 

 

חקרתי מחדש ואכן שמה של לאה היווה נתון מכריע. היה קל למדי לאתר את הזהות שלה, ובגלל שמספר הזהות שלה הונפק בעת קום המדינה, הרי שהמספר שהונפק לפניה חייב להיות של אחיה הגדול וכך היה. אלא שהתברר שגדעון לא מחזיק יותר את שם המשפחה המקורי. הוא לא עברת את השם כמו רבים אחרים, אלא אימץ את שם הנעורים של אמו. זה פתאום היה הגיוני לאור זה שכבר מצאתי קודם תביעה משפטית בה גדעון תובע את אביו. זה יכול להסביר הרבה. היתה שם קטסטרופה משפחתית, שהגיעה לעימותים משפחתיים, וכנראה שגדעון כל כך כעס על אבא שלו שהוא החליט לוותר על השם שלו. לעד. גיליתי עוד משהו…הוא לא התחתן מעולם, ומן הסתם, אין לו ילדים. 

 

"מוזר. לא עונים" הגר חזרה אלי כעבור יומיים. אמנם קו הטלפון מחובר, אבל בשום שעה לא היה מענה מביתו של גדעון. "העדפתי קודם לדבר איתו לפני שאני מספרת לאמא" הסבירה לי. "למה שלא נתקשר לאחותו ?" הצעתי. 

 

מזל משמיים?

שעה לאחר מכן הגר התקשרה אלי שוב. "אתה לא מבין איזה שיחה ניהלתי עכשיו עם אחותו" עדכנה. הגר הציגה את עצמה בפני לאה, וזאת שיתפה איתה פעולה. היא סיפרה לה מעט רקע על הקרע המשפחתי שלהם, שנבע מאופיו הקשוח והמעוות של אביה. באותה שיחה הסתבר שהם מעולם לא עזבו את הארץ. לאה לא זכרה דבר על אותה חברה תימניה של גדעון מהפנימייה. 

 

"לאמא שלך יש מזל משמיים" אמרה לה לאה "על זה שהגורל התערב וניתק אותה ממנו". לאה סיפרה שאחיה הגדול ניהל את חייו הבוגרים בצורה שונה משל אחרים. הוא מעולם לא מצא את המקום שלו עד שבסופו של דבר התחרפן. הוא הוכר כנכה נפשי, ורוב השנים הוא בכלל לא מסוגל היה ללכת לעבוד, אלא התקיים מרשויות הרווחה. "אני לא רוצה לחשוב איך החיים של אמא שלך היו נהרסים, אם הם היו ממשיכים יחד" סיכמה לאה "הבן אדם התנתק מכולם ומסתגר בביתו. לא מוכן לדבר עם איש". 

 

המידע החדש הביא גם התלבטות עצומה. הגר לא ידעה להחליט עד כמה נכון יהיה לשתף את חפצי בגורלו של גדעון. אולי נכון יותר להשאיר אותו כזיכרון טוב ותו לא. "אפשר להסתכל על אותו סיפור מנקודת מבט אחרת" הרשיתי לעצמי להעיר להגר "קחי בחשבון שאולי סיפור החיים האמיתי של גדעון, ומה שחירפן אותו באמת, זאת העובדה שניתקו אותו מהדבר היחידי שעשה לו אי פעם טוב בחיים. מאהבת חייו. מהתימניה שלו". 

 

אם הגר נטתה כאינסטינקט ראשוני לא לשתף את אמה, הרי שגרמתי לה לחשוב על זה מחדש. עד כמה שהיא רוצה להגן עליה, היא גם יודעת שמשהו שם מעולם לא נתן לה שקט לגביו. עובדה שהגיעה עד למשרד חקירות בשביל למצוא אותו, וסוף כל סוף יש תגלית. גרמתי לה לחשוב, אבל עדיין לא להחליט. "אני צריכה לישון על זה לילה" אמרה, וכשדיברתי איתה למחרת, היא ביקשה לילה נוסף. אכן דילמה קשה. מה אתם הייתם עושים ?!

 

הכותב הינו סאם זיברט, חוקר פרטי ובעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

חוקר פרטי

חוקי המשחק