בחזרה לעבר: היום שבו ברית המועצות הגיעה לרמת גן

יש משחקי כדורגל שנשארים בזיכרון בגלל התוצאה. ויש משחקים שהופכים לחלק מהמיתולוגיה של מדינה שלמה. המשחק ההוא ברמת גן שייך לסוג השני.

ישראל של 1956 הייתה מדינה צעירה בת שמונה בלבד. הכדורגל הישראלי עדיין חיפש את מקומו בעולם, ומנגד הגיעה לרמת גן נבחרת ברית המועצות – מעצמת ספורט שהחזיקה בשורותיה כמה מהשחקנים הטובים בעולם.

בין הקורות הסובייטיות עמד לב יאשין, השוער שהפך עם השנים לאחת האגדות הגדולות בתולדות הכדורגל. מולו התייצב נחום סטלמך, החלוץ הצעיר שכבר החל לבנות את מעמדו כאחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל הישראלי.

העניין סביב המשחק היה עצום.

לפי ארכיון הסרטים הישראלי, כ־60 אלף איש מילאו את אצטדיון רמת גן, בהם שרים, אנשי ציבור ואוהדים שהגיעו מכל רחבי הארץ. אפילו טקס הפתיחה קיבל משמעות מיוחדת: הקפטן הסובייטי לחץ את ידו של קפטן ישראל, יצחק שניאור, והעניק לו זר פרחים.

אבל הכדורגל עצמו לא התחיל טוב מבחינת ישראל.הסובייטים שלטו במשחק, אך ההגנה הישראלית הצליחה להחזיק מעמד. המחצית הראשונה הסתיימה ב־0:0, למרות הלחץ של האורחים.

בדקה ה־57 הגיע השער הראשון. אנטולי אילין העלה את ברית המועצות ל־0:1.ואז הגיע הרגע שרמת גן זוכרת עד היום.בדקה ה־66, לאחר מסירה של בועז קופמן, התרומם סטלמך ונגח את הכדור לשערו של יאשין.

1:1.

האצטדיון רעד.

השער הפך לאחד הרגעים המזוהים ביותר עם הקריירה של סטלמך, ולפי ההתאחדות לכדורגל היה זה השער הראשון שכבשה נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן. שידור הרדיו של נחמיה בן־אברהם הפך אף הוא לחלק מהמיתולוגיה, עם הקריאה המפורסמת לאחר השער: "סטלמך השווה את התוצאות. אני משאיר את המיקרופון לקהל".

החגיגה, כמובן, לא נמשכה עד שריקת הסיום. בדקה ה־79 כבש בוריס טאושין את השער השני של הסובייטים, וברית המועצות ניצחה 1:2.אבל מבחינת הקהל הישראלי, התוצאה הייתה כמעט עניין משני.

שלושה שבועות קודם לכן הובסה ישראל במוסקבה 5:0. הפער בין שתי הנבחרות היה ברור. ובכל זאת, ברמת גן הצליחה הנבחרת הישראלית להבקיע מול ברית המועצות, ועוד מול לב יאשין, ולהעניק לעשרות אלפי האוהדים רגע של גאווה.

והתמונה שנשארה היא לא של ההפסד. היא של סטלמך באוויר.הכדור מגיע לראשו, יאשין נכנע, ורמת גן מתפוצצת משמחה.

יותר משבעה עשורים עברו מאז. האצטדיון השתנה, הכדורגל השתנה, השחקנים התחלפו, אבל אותו שער ממשיך לחיות בזיכרון של הכדורגל הישראלי.כי לפעמים ההיסטוריה לא נכתבת דווקא בניצחון.לפעמים היא נכתבת בנגיחה אחת, בדקה ה־66, מול השוער הגדול בעולם, לעיני עשרות אלפי אנשים.