יום הזיכרון: 36 חללים נוספו לבית יד לבנים בראשון לציון

חיים דינר, יו"ר וועד המשפחות השכולות של סניף ראשון לציון הפך לאב שכול בשנת 1995,באותו יום ארור שנפל בנו איתי בעת מילוי תפקידו, מהתפוצצות מכונית תופת, שנסעה סמוך לאוטובוס בו נסע, באיזור כפר דרום. עמו נספו עוד שישה חיילים ואזרחית אחת ורבים נפצעו. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון לציון. בן תשע עשרה היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות - עינת והילה. ולאחר מותו נולד אח נוסף במשפחה. חיים דינר, מכיר את השכול כמעט 30 שנה ובכל זאת מאז השבעה לאוקטובר הוא חוזר ואומר כי זה הנורא מכל שקרה כאן במדינה. מהשבעה לאוקטובר נוספו 36 חללים ל"בית יד לבנים" מתוכם 22 אזרחים ו-14 חיילים וחיילות " המספרים פשוט לא נתפסים" אומר דינר, אני עובר מלוויה ללוייה, מניחום לניחום ומתפלל בכל פעם שזה יהיה האחרון. בית יד לבנים בראשון לציון נחנך בשנת 1965 כמבנה של זיכרון והנצחה לבנים ולבנות העיר, אשר הקריבו נפשם על תקומת המדינה וביטחון ישראל, החלל הראשון בן העיר ראשון לציון שמונצח במקום הוא משנת 1902, הרבה לפני קום המדינה, במקום ישנם משפחות שאיבדו את יקירהם יחד עם הנצחה מכובדת. "בכל חודש אנו עורכים טקס התייחדות הנצחה לנופלי החודש" מסביר דינר ,אנו מקרינים מצגת של הנופלים באותו החודש. הטקס מוגש ע"י תלמידי חטיבות הביניים בכל העיר. אנחנו בראשון לציון כמעט הסניף היחיד שמנציח את פעולות האיבה, יש להם חדר הנצחה שהוא רק עבורם, עיריית ראשון לציון וראש העירייה רז קינסטליך הולכים איתנו יד ביד, כל מה שאנו מבקשים למען הנופלים אנו נענים , הנצחנו את כל הנרצחים בנובה ועוד נופלים אחרים של הטרור. כמה נופלים יש בשנה רגילה? לצערי בראשון לציון יש שלושה עד ארבעה נופלים בשנה, במלחמה הזו מדובר בפי 10 לפחות, זה נתון לא נתפס. השבעה באוקטובר טלטל את כולנו, איפה הוא פגש אותך? מה שקרה בשבעה באוקטובר הוא דבר נורא, בחיים לא היה דבר כזה, באו וביזו אותנו, בתוך ביתנו ביזו אותנו וצה"ל לא היה במקום, בשמחת תורה הייתי בירושלים, היתה לי כזו אמונה בצבא והאמנתי שהצבא עוד רגע מגיע והכל יהיה בסדר, אף אחד לא תיאר לעצמו שזה המצב, אני אדם דתי, בחג אני לא מחובר לטלוויזיה ולחדשות אבל לאט לאט הגיעו ידיעות על רכבי טויוטה עם מחבלים רבים עליהם שנכנסו לבארי וכפר עזה, לא קלטתי את גודל האסון, לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה, אנחנו המשפחות השכולות אומרות מה קורה פה? הבן שלי נהרג גם בעזה, ויש מחשבות למה הילדים שלנו נלחמים ומתים? כל המשפחות השכולות קיבלו טלטלה, מאז השבעה לאוקטובר אנחנו בקשר עם כל המשפחות, יש כאן טלטלה קשה מאוד. השנים מקהות את הכאב? הכאב לא פוחת אבל לומדים לחיות איתו, אנחנו חיים בין הטיפות. יש משפחות שלא מתאוששות, הצוואה של איתי בני ז"ל היתה שנמשיך את החיים, לאחר מותו של איתי נולד לנו בן נוסף, החיים ממשיכים חיתנו את הילדים, יש לנו נכדים, אחד מהם נמצא בגדוד שקד חטיבת גבעתי שאיתי שירת ונפל בו. זה מאוד מרגש. לפעמים כשאני שומע את השם איתי ברחוב, אני מסתובב, הכאב נשאר אבל לומדים לחיות לצידו, שצריך לבכות בוכים ושצריך לשמוח שמחים.