פרשת כי תבוא: שבעים פנים לתורה

פרשת כי תבוא: שבעים פנים לתורה עם ישראל הצטווה לקיים את מעמד הברכה והקללה ביום בו הוא ישוב לארצו. בסיום האירוע, יש לחתום את דברי ספר התורה על גבי אבני המזבח: "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כ"ז ח'). חז"ל מתארים בפירוט רב את התנהלות הטקס עצמו, ובין היתר מוזכר כי פעולת הביאור הנדרשת היא למעשה כתיבת חלקים מתוך התורה בשבעים שפות: "וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון" (מסכת סוטה ז' משנה ה'). נשאלת השאלה: מדוע היה כל כך חשוב לכתוב את התורה דווקא בשבעים לשון ולא בעברית בלבד? האם זה לא גורם לאיבוד הייחודיות של התורה? צריך לזכור, תורת ישראל היא לא עוד סתם ספר רגיל בספרייה שלנו. התורה עצמה כוללת בתוכה את כל הקטגוריות בתחומי העולם השונים, כמו למשל: היסטוריה, שירה, ספרות, כישורי חיים ועוד. כל אחד מאותם מקצועות מתבסס על חוקיות מסוימת שאין לחרוג ממנה, אך עם זאת, חלקים רבים מתוכה נתונים לפרשנות של הלומד. לכן ישנם המון מפרשים על התורה, משום שכל אחד יכול לראות את הדברים בצורה אחרת על פי השקפת עולמו, ולפרש את הכתוב בדרך שונה מחברו. מעמד הברכה והקללה מלמד אותנו כי התורה עצמה יכולה להתפרש בהרבה דרכים שונות, אפילו בשבעים דרכים, כאשר כולן נכללות יחד בתוך דברי התורה, ולכן אין לפסול את הפרשנות של השני. עם זאת, אין לחרוג מגבולות הפרשנות המקובלת, שהרי דברי התורה: "נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת י"ב י"א), ובסופו של דבר כולן נכתבו על גבי מזבח אחד. בתלמוד מסופר כי תלמי מלך מצרים כינס שבעים ושניים מחכמי ישראל, וציווה עליהם לתרגם את התורה לשפה היוונית: "כתבו לי תורת משה רבכם" (בבלי מגילה ט' ע"א). אותו אירוע מוזכר בלוח השנה היהודי כיום של חושך ואפלה: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית... והחשך בא לעולם שלשה ימים" (עיין מגילת תענית). תרגום התורה ליוונית מבטא אנוכיות מסוימת. תלמי מציב בסדר העדיפויות את חלקו האישי בלבד, והוא מחליט להתעלם מכל שאר הגישות השונות ולפסול אותן לחלוטין, לפיכך העולם נאלץ לעבור שלושה ימי אפלה. תמיד יש מקום לפרשנות נוספת, אבל אין מקום לפסילת פרשנות אחרת. כותב הפרשה: אביתר חנימוב בוגר הישיבה התיכונית לאומניות ולמדעים בר אילן ת''א. תלמיד ישיבת ההסדר קרני שומרון.