רמלה: ילדים ערבים ויהודים נלחמים בטקוואנדו- מסגרת ספורטיבית עם ערכים

רמלה, עיר מעורבת, מוכיחה זאת גם במועדון שרעבי אומנויות  לחימה. 2 משפחות ששולחות את ילדיהן לחוגים במועדון מספרות מהו המועדון עבורן. משפחה ערביה ומשפחה יהודיה, באותה העיר. ולמרות שאבישג סמברג העלתה את כל התחום לשחקים עם זכייתה במדליה האולימפית לפני שנה, מסתבר שההורים המאג מרוצים שמחים בעיקר מה תורם המועדון לחיי הילדים.

עבדאללה וסברין אבו גאנם, הוריהם של מחמוד (11.5), עבהרה (בת 10), עבדל חי,( 8.5) ואחמד (6) באים בעצמם כל אחד מרקע של ספורט אומנויות לחימה. סברין מגיל 6 כבר התאמנה בקרטה, ויש לה חגורה שחורה, ואף היתה אלופת הארץ, מקום 3 באירופה ומקום 9 בעולם. ובעלה התחיל לאחר גיל 18 להתאמן בהישרדות אצל דניס השרדות. לשניהם היה ברור – "ספורט חייב להיות חלק מהחיים של הילדים שלנו. כמו שיש אוכל, מים והשכלה חייבים ספורט לגוף ולנפש. הילדים התחילו בכל מיני חוגים  אחרים, אבל בסוף הגענו לשרעבי אומנויות לחימה ברמלה.  הילדים נהנים מכל רגע מבחינתם שיהיה כל יום טאקוונדו. אנחנו שמחים גם כי זה לא עונתי, כלומר כל הזמן מתאמנים ללא הפסקה. כמו מים זורמים בנחל. ספורט שזורם כמו מים זה הכי טוב. וככה אם האדם עוזב את הספורט נהיה לו חלודה גם בגוף וגם בנשמה. הזכיה של אבישג נתנה לנו 'פוש'. אנחנו חושבים שזה מועדון טוב מאד. השילוב בין כל הילדים, מכל העדות, זה מקסים והמאמן הוא המחבר בין כל קבוצות הילדים. מאמן עם נשמה טובה ועם מקצועיות וידע את לא צריכה לדאוג. רומן המאמן אדם מקסים לגמרי באישיות במקצועיות חבל על זמן!!  כהורים אנחנו חושבים  שזו מסגרת טובה ללכת אליה שמעניקה ערכים חוץ מזה שזה ספורט. כערבים אנחנו מרגישים מצויין במועדון. מתאמנים כבני אדם שווים,  לא סתם באים ועושים  V והולכים הביתה. האוכלוסיה שם מאד טובה. הרבה כבוד לספורטאים האווירה נוחה ואנחנו לא מרגישים יוצאי דופן. קרוב לשנה וכולם מכבדים זה את זה. אנחנו ממשיכים בוודאי לעוד שנה ובינתיים עיישה שלנו בת ה 4 – מתאמנת על כולם בבית

לגלינה איסקוב, המתגוררת עם משפחתה ברמלה, לקח כמה שנים טובות להבין שמועדון הטאקוונדו שרעבי אומנויות לחימה נמצא מעבר לסיבוב ביתה...

בשנה האחרונה שני ילדיה מתאמנים, בן (9), ליאנה (12) במועדון.  "אם הייתי יודעת על המועדון הזה לפני כן, הייתי כבר שולחת אותם בגיל 5 או 6!  כי אני ממש מרוצה מהחוג ומהמקום הזה.", היא מספרת. והכל בכלל התחיל כמו לא מעט פעמים בחיים, במקרה:

"התחלנו עם הילד, והרצון היה לתת לו כלים של הגנה עצמית וביטחון עצמי. ולקראת סוף התקופה, אמרנו לעצמינו, אם אנחנו כבר שם, נכניס את הילדה לחודשיים האחרונים. זו היתה תקופת הקורונה והיינו חייבים למצוא משהו לעשות....

ואז, מה שקרה, שאלינה כל-כך התלהבה מהחוג ומהמקום עצמו. היא גם מאד מתקדמת וכבר נמצאת בנבחרת של המועדון. ראו איך היא מתקדמת אז הציעו לה לבוא לנבחרת פעם בשבוע ואז יחד עם החוג שלה היא כבר 3 פעמים בשבוע במועדון.

אני רואה שהילדה מגינה על עצמה, היא בטוחה בעצמה ושם השינוי הכי גדול - בבטחון העצמי.  פתאום היא הבינה שיש לה יכולות.  גם לסבול ולהכיל את המכות שהיא מקבלת שם בקרבות. לפני כן היא היתה עדינה ובוכה מכל נגיעה ועכשיו, 180 מעלות. אני ממש רואה את השיפור ומאד מרוצה.

אגב, גם כאמא למדתי פה כמה דברים. לפעמים קשה לי לראות את המכות, אבל אני לומדת.  לאמא זה קצת כואב כשהילד מקבל מכות ..אבל אני לומדת להחזיק את עצמי, נותנת להם להגן על עצמם".

ובבית  -הם מתאמנים יחד? "בבית מנסים להתאמן יחד...

אבל בסופו של דבר זה עובר ממש למכות".

צילום: ילדי משפחת אבו גאנם. רמלה. עם אימם סברין