"הזעזוע הראשון והקשה היה כשראיתי תינוק מת על ערמת זבל"

שמשון שוופל בן ה-94  המתגורר בשכונת כצנלסון בראשון לציון, זוכר כאילו היה אתמול את שנות המלחמה וגטו היהודים בצפון בוקובינה שבעיר הולדתו צ'רנוביץ. קהילת יהודי צ'רנוביץ היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור בוקובינה (רומניה ואוקריאנה של היום), היהודים היוו כ-50 אלף תושבים, מחצית מתושבי המקום. "נולדתי למשפחה ממוצא אוסטרי יהודי, למשפחה בת שלושה ילדים אני הייתי הבן האמצעי, בגיל 5 שלחו אותו לחיידר ללמוד לימודי קודש וכתיבה, היתה לי ילדות טובה", מספר שמשון. "בשנת 1933 היטלר עלה לשלטון  ועשה פעולות אנטישמיות, אבא שלי צבי יהודה ז"ל היה קורא עיתונים ומודע למצב, החלום הגדול שלו היה לעלות לארץ ישראל, אבל עלייה לארץ היתה עניין של המון כסף ואבי היה פועל שלא היה ברשותו סכום עתק שכזה. המשכנו לחיות לצד רוחות המלחמה והאנטישמיות, בכיתה ה' למדתי בבית ספר ממשלתי עם גרמנים ורומנים, בשנת 1940 לערך היינו 4 יהודים  בכיתה והחלה האנטישמיות לעלות אני זוכר שהמורה  קרא לי : 'יהודון בוא ללוח' הוא היה אנטישמי, אבל לא נגעו ביהודים חוץ מאמירות אנטישמיות והפחדות", מספר שמשון. בשנת 1941 נכבשה העיר צ'רנוביץ ע"י הכוחות המזויינים של רומניה ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית ומכאן החלה שואת יהודי רומניה. "אבי היה זגג, הוא היה מייצר חממות מזכוכית, היה לו קשר הדוק עם הגרמנים שהיתה להם את התוצרת החקלאית הטובה ביותר. בשנת 41 כל שיתוף הפעולה הפסיק. היטלר העביר את כל התושבים הגרמנים שחיו בעירנו לגרמניה, גייס אותם לצבא ולעבוד למען המדינה והם עזבו את בתיהם ומכרו הכל בפרוטות, הגרמנים תקפו את רוסיה במלחמה ותוך שבועיים הגיעו אלינו הגרמנים והרומנים יחד והתחילו גזרות נוראיות, תלאי צהוב, מחסור באוכל קשה, היינו עומדים בתור לקבל את קיצבת האוכל שלנו, אבל ליהודים עם תלאי צהוב לא היה מעמד, היינו כלום, וגם אם היינו מגיעים ראשונים היו משאירים אותנו לסוף התור שכבר לא היה נשאר כלום. אני זוכר את הרעב הקשה. "באוגוסט 41 הכניסו אותנו את כולנו לגטו של היהודים בעיר, ראיתי ברחובות אנשים שלא היה להם איפה לגור, מזג האוויר היה קר ,שלג, אנשים קפאו, מתים ברחובות, וכילד בן 13 ראיתי את כל הזוועות, את הרעב שלא פסק. אחרי חודש התחילו לשלוח את היהודים בקרונות מסע ללא מים ואוכל שבמשך ארבעה ימים לגבול אוקראינה, עברנו את נהר דנייטסטר ושם החל מסע רגלי מפרך כחודש שלם הרומנים שמרו עלינו בקרונות ושירדנו לעיירה הזו הכריחו אותנו ללכת ברגל, הבוץ הגיע עד הרגלים ומשם היינו צריכים לעבור גשר שנפלו ממנו ילדים וזקנים ואף אחד לא הציל אותם, הם פשוט מתו, כמה שבועות הלכו ללא מים ואוכל, בדרך נפלו זקנים וילדים, מי שנפל נשאר ומת ומי שדידה קיבל כדור בראש, אף אחד לא אמר מילה, המשכנו ללכת, פחדנו למות". לאחר המסע הקשה התמקמה המשפחה בכפר נטוש יחד עם השורדים בצעדה, שמשון כבר ראה מתים ברחובות, גוויות, אבל המחזה של התינוק מת מעל ערמת זבל בבוקר הראשון בכפר הנטוש שבר את ליבו. "זה מראה שלא אשכח לעולם" הוא אומר בכאב. אביו נלקח לעבודות כפייה ומחלקי סיפורים שהגיעו אליהם הבינו שהתמוטט ומת מעבודת פרך. שמשון ואחיו הגדול היו בורחים מהגטו ומביאים אוכל מהכפרים ליד בו היו עובדים בעבודת אדמה, כך במשך שלוש שנים עד שנת 1944 כאשר הגיע הצבא האדום ושיחרר את המקום, שמשון אימו ושני אחיו חזרו לעיר הולדתם במסע רגלי. " אני זוכר כל כך הרבה אנשים מתים ורעב כבד, שלוש שנים שלא אכלתי לשובע. בפעם הראשונה אחרי סיום המלחמה שאכלתי בבית לשובע לא האמנתי שאני רואה כיכר לחם וכוס חלב זה היה לא נתפס, מציאות אחרת", הוא מספר. בשנת 1949 הפליגו בני המשפחה לארץ ישראל והגשימו את חלום אב המשפחה: שמשון ואמו עברו להתגורר בלוד. לאחר מכן התגייס  שמשון לשירות צבאי מלא, במהלך שירותו הקרין סרטים בבסיסי צה"ל שם הכיר את רעייתו סילביה ז"ל ובני הזוג נישאו בשנת 52. לשמשון שוופל שלושה ילדים ארבעה נכדים ושני נינים. עם ישראל חי.   "