בימים ההם כבימינו, המרכיב העיקרי בביטחון הינו המנהיגות והחוסן הלאומי. בפרשתנו, טרם הכניסה לארץ ישראל, שבט ראובן ושבט גד מבקשים ממשה להישאר בעבר הירדן בארץ הגלעד. המפרשים עוסקים רבות במניע של בני ראובן וגד ובכעסו של משה. האם רצו את עבר הירדן כי חמדו את אזורי המרעה שם? או שפשוט פחדו להיכנס ולהילחם בכניסה לארץ? האם חטאו באובדן אמונה או שמא רצו להיבדל ולהיפרד מהציבור ומעם ישראל שבציון? נראה לי כי את התשובה ניתן למצוא בדו שיח המתפתח בין שני השבטים ומשה. השבטים מספרים למשה על היות ארץ גלעד ארץ טובה למקנה, אך משפט הסיום שלהם מביא את משה להבנה אחרת. "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (לב' ה'). מבקשה זו מבין משה כי סיפור המקנה הינו משני ובעצם תירוץ. שני השבטים לא רוצים להילחם ולא רוצים להיות חלק מישראל בארץ. לכן משה משווה אותם למרגלים בדור הקודם. שני השבטים מתעשתים ומציעים כי הם יובילו את כל המלחמה בראש כל המחנות. משה לא מתרגש מההתנדבות הזו. הוא לא רוצה שמי שלא מחויב לארץ ולמשימה יוביל בראש המחנה. לכן אומר משה "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה". משה רוצה שיחזרו לאמונה ויבינו שה' יוצא איתם למלחמה. הוא רוצה שהם יבינו שהם לא בחוד המחנה כי הוא לא כל כך סומך עליהם, אלא הם כמו כולם. לכן גם ברור האיום של משה, אם הם לא יבצעו זאת, יכנסו בעל כרחם לארץ ואולי אפילו לא יזכו לנחלה מסודרת אלא יפוזרו בתוך שאר השבטים. גם לאחר הסכמת השבטים, משה מוטרד מהנושא השני והוא רצון שני השבטים לפרוש מהציבור ומעם ישראל ולהיות מחוץ לארץ הבחירה. הפתרון של משה מקורי. הוא פוקד על שבט מנשה להתפצל. חצי שבט יחבור לראובן וגד בעבר הירדן וחצי יהיה בארץ ישראל. פיצול זה מבטיח כי הקשר בין שני צידי הירדן יהיה רציף כל הזמן כי אותו שבט יושב בשתי הגדות. כדי לפצות על פיצול מנשה, משה נותן תוספת שטח לשבטים בעבר הירדן. הם ביקשו רק את ארץ גלעד אך משה נותן להם גם את "ממלכת עוג מלך הבשן" (לב' לג'). האם משה המנהיג יכול להחליט אחרת ולהוריד את בקשתם של שני השבטים מסדר היום? סביר שכן , אולם משה בסוף ימיו מגלה סובלנות ומאשר את המהלך. עדיין משה מקפיד על שני ערכים, האחד שמירה על רוח הלחימה, והשני שמירה על אחדות העם לאחר הכיבוש.