איך מעודדים את תחושת המוצלחות אצל הילד? נפגשתי השבוע עם אימהות מוצלחות. כשהעלינו זיכרונות ילדות, רבות מהן שיתפו בתחושת כישלון, למרות הווה מפואר ביותר של הישגים. תיארו תחושת זיוף, שמתישהו יגלו שהן לא משהו, לא באמת מוצלחות. חלקן סיפרו על אמא שמשבחת אותן תמיד ובכל זאת התהלכו עם האמונה שהאמא משבחת כי היא אמא, ולא כי היא מאמינה באמת. אחת אף סיפרה שאחותה לקוית הלמידה הצליחה בגדול, כי האמינה לאם ואילו היא עצמה לא... נשאלת השאלה: איך מאפשרים לילד לחוש נפלא במי שהוא? יש לזכור שהורות היא כמו מרק, אנחנו יכולים להכניס כל פעם מרכיבים, אבל התבשיל לא תמיד יוצא אותו דבר. למה כן כדאי לשים לב כדי שנוכל לעזור לילדים שלנו לשמוח בחלקם ולהרגיש טוב עם עצמם? בן ארבע רצה להגיש בכוסות מזכוכית מיץ לאורחים. "לא", אמר לו אבא, "אתה תשבור אותן, אני אעשה את זה. כשתהיה גדול תוכל לעשות את זה". האב, מבלי להתכוון, גזל את האמון של הבן בעצמו. הילד מתלבש לאט- 'אתה ממש איטי, אלביש אותך צ'יק צ'ק'; הילד מתלכלך בזמן שהוא אוכל ואנחנו דואגים להזהיר אותו לבל יתלכלך, לפעמים בטון הדיבור שלנו, במבט, מפקפקים ביכולת שלו. בגלל אוכל, כוס, או איטיות נהרוס לילד את האמון שלו בעצמו? האם בזה שאנחנו מעירים הוא לומד להיות יעיל ומדויק יותר? כשילד שוגה, או נכשל, חשוב להפריד בין המעשה לבין העושה. הכוס נשברה- נאסוף ונמזוג שוב, 'לא נעים שהכוס נפלה לך' (אפשר להשתמש בכוס פלסטיק), במקום 'יש לך ידיים ש...', או 'אמרתי לך ש...' כל כישלון מורה על חוסר מומחיות. מומחיות נוצרת כתוצאה מאימונים. לא נאפשר לילד להתאמן כדי להצליח? כהורים, עלינו לשאול האם הפעולה שלנו עוזרת לילד להעריך את עצמו? ילד שלא בטוח ביכולות שלו ומרגיש שהוא לא מסוגל לתרום לסביבה, תחושת הערך והשייכות שלו נפגעת. בייאושו, הוא יפנה להתנהגות מרגיזה שמזכה אותו בהתייחסות (הערות נוספות ומאבק כוח), או להתנהגות מרצה שמחפה על תחושת הכישלון, שאיפה למושלמות שלעולם אינה מושגת. חומר למחשבה והתבוננות עצמית.