להיות מיילדת במעברה, זה מקצוע שהתפרש על פני עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כולל חגים. ביום כיפור, נשים הרות בחודש השמיני והתשיעי במעברה צמו לכל עניין ודבר, עד כדי כך שהעובר בבטן היה צורח מרוב רעב ומבקש לצאת החוצה לפני תפילת הנעילה ותקיעת השופר.
הפעם, אספר על אדם מיוחד במינו. בחור צעיר כבן 25, שנהג להסתובב בשביליה של המעברה, לפעמים עם כינור ולפעמים עם גיטרה. קראו לו בנימין ולפעמים בני .
חנוכה, שנת 1954. יחזקאל אחי היה מ"כ בנח"ל מוצנח. כל השכונה היתה גאה בו, ובמיוחד בנעליים האדומות ובכנפי הצנחן שענד על חזהו, ובכומתה הירוקה, שתמיד דאג לחבוש אותה בגאווה. יחזקאל התחנך בקיבוץ עין חרוד, והיה צייר מוכשר.בעקבותיו הלכו שאר האחים.
פברואר 1954. פקיד הסוכנות נכנס אלינו לאוהל. היה זה בערבו של יום סגרירי, כך, ללא התראה מוקדמת. הוא מתיישב לצד השולחן ומניח עליו קלסר עב כרס. הפקיד, שהכרנו אותו קודם לכן, מתכבד בכוס תה עם מאפה עיראקי, ומבשר להוריי סעידה ומשה, שהנה אוטוטו לקראת הקיץ הקרוב, מפנים את האוהל ועוברים לצריף.
