סיפורי מעברות אור יהודה: היום בו עברנו מהאוהל לצריף

"על איזה צריף אתה מדבר ? הרי לפני 3 שנים הבטחתם שיכון !" מגיב אבי בכעס. "מי שהבטיח לכם שיכון", ענה הפקיד, "עבר למעברת קסטינה. אולי עוד 3 שנים תקבלו שיכון. בינתיים אתם עוברים לצריף". פסק פקיד הסוכנות בחוסר סבלנות. אבא קיבל עליו את רוע הגזירה בהכנעה, כמו שאר תושבי המעברה, וחתם על מסמכי ההעברה לצריף. כעבור חודשיים שב הפקיד ומבשר לנו שהצריף כבר מוכן עם ברז ומים זורמים מחוץ לצריף. "ומה עם חשמל ? מתי ניפטר מהפרימוס והקרח ?" שאלה אמא בכעס כבוש. "תעברו לצריף, יגיע החשמל ויהיה בסדר". ענה הפקיד באדישות. ואכן, ביום המיוחל, מספר ימים לפני יום העצמאות ה-6 לישראל, התגייסנו למלאכת פינוי האוהל והעברת התכולה למגורי העץ החדשים. גייסנו את יוסף, הירקן השכן, אשר שוטט בשבילי המעברה עם עגלה גדולה וסוסה ענקית בשם רוזטה, ותמורת 5 לירות, הואיל בטובו לסייע בידינו להעביר את התכולה של האוהל לצריף, אשר שכן לא הרחק משם. כולל שולחן עץ כבד וארון ברזל אחסנת סירים, כלי מטבח, מגהץ פחמים ורדיו, שעבד על מצבר של מכונית. לכל אלה תוסיפו מיטת עץ כפולה וגדולה שישנו עליה שאול, עזרא ואנוכי, ועוד 4 מיטות ברזל עם מזרונים מלאים בקש דחוס ומקרר מקרח. היו כמה כיסאות ברזל, גיגיות פח, פאנוסים, פרימוסים ומספר קופסאות פח גדולות, מלאות בריבות וחמוצים. הירקן וסוסתו רוזטה, ביצעו חמישה סיבובים בכדי להעביר את כל התכולה לצריף. בכל סיבוב כזה, תפסנו טרמפ על העגלה הגדולה והרגשנו כמו במסעות גוליבר. ניצלנו את השעות שנותרו עד לחשכה. סידרנו בחטף את הרהיטים והציוד בתוך הצריף. כמובן, שהצריף לא היה מחובר לחשמל, ואני זוכר שרק כעבור 5 שנים התחברנו לרשת החשמל. סוף סוף קיבלנו גם מקלחת משפחתית. בתוך מבנה טרומי קטן, עם מים קרים בלבד. ועוד מבנה שירותים עשוי עץ כמו בסרט "גבעת חלפון". כל אלה במרחק 25 מטר מהצריף. ואם חשבתם שמישהו מאיתנו הילדים יצא בלילה אפל ומפחיד להשתין בשירותי העץ האלה, טעות בידכם. פשוט, נעמדנו על המיטות שהיו צמודות לחלונות, והשתנו ישירות לתוך פחים שעמדו מחוץ לצריף ו..הופ ! חוזרים למיטה ומתכרבלים בשמיכות, וחולמים על מקלחת חמה ושירותים צמודים שלא היו ולא נבראו. הבטיחו לנו שהצריף זה עוד דיור זמני, אולי לשלוש שנים, בעקבותיו נזכה לקבל בית, בתוך בניין מגורים ועם דוד שמש כמו בעיר הגדולה. ולא חשובה הקומה. היינו מוכנים לטפס גם 10 קומות ללא מעלית. העיקר, לקבל חשמל בבית, לסובב את הברז ולקבל מים חמים וקרים. השנתיים הפכו לעוד 13 שנים. סיימתי בי"ס תיכון ועדיין גרתי בצריף. שיחקתי בנבחרת הנוער ביחד עם שאול אחי, אני בשער והוא חלוץ, ועדיין גרנו בצריף. התגייסתי וסיימתי את השירות הצבאי, ועדיין, אלוהים, גרתי באותו צריף שאליו נכנסתי כשהייתי בקושי בגיל 9, ויצאתי ממנו והנה אני בן 21. ובתוך חלקת האלוהים הקטנה שמסביב לצריף, טיפחנו גינת ירק קטנה עם הרבה ירקות, פרחי שושנים, מהם עשתה אמי סעידה ריבה ריחנית, וכל החלקה מוקפת הייתה בעצי ברוש, עצי גויאבות ולימונים, מהם הזדחלו ענפי גפן ושיחי פיטנגו מתוקים. היה גם לול עופות בחצר האחורית, עם שובכי יונים בחלקו העליון, ואפרוחים ותרנגולות בחלקו התחתון, עם שפע ביצים לבנות וחומות, מהן עשינו חביתות ושקשוקות. שבוע לאחר שעברנו לצריף, התקשטה המעברה לקראת חג העצמאות השישי בשלל דגלי ישראל  ושרשראות פלסטיק כחול לבן. 16 שנה אין-סופיות של ילדות ובגרות חלפו עלי באוהל ובצריף, בלי סמארטפונים ובלי מסכי HD ושאר מנעמי החיים של היום. רבים מהקוראים היו שמחים לשוב לימי הילדות האלה. ימים שלא ישובו לעולם. כתב: יצחק חייק