סיפורי מעברות אור יהודה: הכנר מהמעברה

בני היה מגיע מדי פעם בשעות הערב המוקדמות, מתיישב לו על ספסל ציבורי, ומנגן בכינור נעימות חסידיות נוגות ועצובות. לפרנסתו עבד כשומר לילה במושב חמד הסמוך, מרחק הליכה ממעברת סקיה, מקום מגוריי. זה היה בשנים 1954-5. אני זוכר את בנימין. עלם צעיר בסגנון דור הפלמ"ח, בעל בלורית זהובה ומתולתלת, מכנסי חאקי קצרים ונעליים חצי גבוהות. היה מסתובב ומנגן להנאתו את המוסיקה העצובה שלו. אני אישית, הוקסמתי מהבחור החביב והמוכשר בכל פעם שנקרה על דרכי. בפעם הראשונה שנתקלתי בצלילי הכינור שלו, הייתי בדרכי לשוק הפחונים, לפתע, נקלטו באוזניי צלילים מהפנטים, שהקסימו אותי יותר מכל נגינה אחרת ששמעתי עד אז. ברגע שבנימין היה מתיישב לו בקרן רחוב על ספסל או בבית קפה, התאספנו סביבו מספר ילדים ועוברי אורח, בכדי להאזין לצלילי הכינור שלו. בסיום, היה נוטל את גיטרה ומנגן לנו שירים שאהבנו והכרנו מאותם ימים. לפעמים הייתי נותר לצידו, מוקסם ורעב לעוד צלילים. מסיפוריו, הנחתי שהוא ניצול שואה, שצלח את אימי המלחמה ומחנות הריכוז. בשלהי שנת 1947 התגנב לאוניית עולים קטנה ועלה ארצה בגפו, ללא בני משפחה, שמרביתם נספו בשואה. הוא נקלט באחד מיישובי עמק יזרעאל, התנדב לפלמ"ח, ועבר אימונים במחנה הכשרה צבאי סמוך לעתלית, והוא בקושי בן 17. מסיפוריו הבנתי עוד, כי הוא נלחם תחילה בגזרת לטרון ורבים מחבריו, המעפילים הצעירים, נפלו בשדה הקרב. לאחר מכן נלחם עם חטיבת אלכסנדרוני, אשר שחררה במסגרת "מבצע דני" את כל איזור בקעת אונו, בתוכם גירוש תושבי הכפרים הערביים כפר ענא, סקיה וכפר יהודיה. לכן התאהב בסביבה וקבע בה את עתידו. בכל מקום שראיתיו, עצרתי לשמוע אותו מנגן. הייתי ילד סקרן ומשוטט, בקושי בן 9, אבל בוגר לגילי. מסתבר, שאת הכינור הביא באוניה, והוא שומר עליו מכל משמר מאז ימי ילדותו במזרח פולין. ואילו את הגיטרה, שגם עליה היה מנגן מדי פעם, קיבל למזכרת מחבר לנשק, שנפצע קשות במבצע דני. החבר עזב את הארץ והשאיר בידי בנימין גיטרה חסרת מיתר. תהיתי כיצד חסרונו של מיתר אחד משפיע על הצלילים, אך הבנתי שזה מאוד עיצבן אותו בכל פעם שפרט על הגיטרה. באותם ימים נהגתי לקטוף ולמכור סברס, ביחד עם אחי שאול, בתחנות אוטובוסים ובבתי קפה במעברה. לפעמים ישבנו להאזין לו, ובאותה הזדמנות מכרנו סברסים. ומה שנותר – נתנו לבנימין לאכול ולקחת הביתה. בעצה אחת עם אחי הגדול יחזקאל, חייל בנח"ל מוצנח דאז, החלטנו לתת לבנימין את מעט הכסף שהרווחנו מהסברסים על מנת שיקנה את המיתר החסר. ניכר היה שהצלילים החסידיים הנוגים שבקעו מהכינור ולפעמים מהגיטרה, סיפרו יותר מכל את סיפור חייו ואת אובדן בני משפחתו בשואה. הוא כאילו אמר לנו הכל, באמצעות צלילים מעמקי ליבו. ראיתי עליו שקשה לו להתאושש מזיכרונות העבר, ומדי פעם הבחנתי בדמעות זולגות מעיניו. הוא סיפר לי על עבודתו במושב חמד הסמוך, וכיצד הוא נתקל בפורעי חוק ומסתננים שהגיעו מרצועת עזה, ולא פעם הניס אותם ביריות. אני זוכר עד עצם היום הזה, כיצד בנימין התרגש עד דמעות, כשנתתי לו את מעט הכסף לתיקון הגיטרה. הוא העניק לי חיבוק חם, ומיד עלה על קו 36 הישן והנצחי לתחנה המרכזית בתל אביב. למחרת לפנות ערב, פגשתי אותו ליד הספסל הקבוע, כולו קורן מאושר, עם גיטרה מתוקנת. מעולם לא ראיתי אותו עם מצב רוח כזה מרומם. הוא לא הפסיק לפרוט עליה בהתלהבות, ליטף את הגיטרה באהבה, והסביר לי מהי המשמעות של מיתר חסר. כמובן, שלא הבנתי מאומה...אך הייתי מאושר ביחד איתו, כאילו זכיתי בהגרלה בכדורגל מעור אמיתי. גם שאול, אחי הקטן, לא הבין הרבה בזה, ומדי פעם היה דוחף את אצבעותיו הקטנות בין מיתרי הגיטרה ומנסה את מזלו. שבוע לאחר מכן, בנימין נתן לנו במתנה חבילת גולות נוצצות שרכש למעננו בצרכניה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו. הוא נעלם לפתע, עם הגיטרה והכינור, ועם הצלילים הקסומים, שלעולם לא נשמעו יותר בשביליה של המעברה. התגעגעתי אליו, ושנים רבות חשבתי עליו. בכל פעם שהייתי שומע צלילים חסידיים מכינור או גיטרה, הייתי נזכר בדמותו האצילית של הלוחם האהוב מלטרון, שששרד את תופת השואה, נער חלומות שעלה ארצה בגפו ללא משפחה תומכת ואוהבת, לחם על תקומת הארץ, ונעלם לפתע ללא שוב. במשך שנים לאחר מכן, כשהייתי נתקבל בנגני גיטרה או כינור ברחוב, הייתי נעמד מתוך סקרנות, ומקווה לחזות שוב בדמותו של בנימין, ובצלילי המוסיקה שלו, הקסומים והבלתי נשכחים. כתב ואייר: יצחק חייק