סופרת הילדים מראשון לציון לא מפסיקה לשבור שיאים

יותר מ-90 ספרים, עשרות שנות עשייה חינוכית, תעודת ספר הזהב ומפגשים עם דורות של ילדים ברחבי הארץ. הסופרת רחלי פליישון, תושבת ראשון לציון, כבר מזמן אינה רק בתו של הסופר והמחזאי המוכר פרופ' גבריאל בן שמחון. היא יצרה לעצמה עולם ספרותי משלה, שבמרכזו ילדים, סיפורים וערכים של קבלת האחר, שוויון, חברות ומנהיגות.
פליישון, שגדלה בבית שבו הספרות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ספגה את אהבת המילים כבר בילדותה. אביה סיפר לה סיפורים בעל פה, אמה אילנה, מורה לספרות, הקריאה לה שירים, ובסלון הבית התארחו סופרים ואנשי רוח. לימים הפכה הילדה שחלמה לכתוב לסופרת שספריה הגיעו לגני ילדים, לבתי ספר ולספריות ברחבי הארץ. אחד מספריה, "להיות מנהיג", זכה בתעודת ספר הזהב, וספרים נוספים שלה הפכו לרבי מכר ואף זכו לעיבודים ולהנצחה במרחב הציבורי.
בריאיון פתוח היא מספרת על הילדות בבית של סופרים, על אביה שהקפיד לתקן את כתיבתה, על הרגעים המפתיעים בגן הילדים שהפכו לסיפורים, על המאבק לעודד ילדים לקרוא בעידן המסכים ועל החלום שעדיין לא ויתרה עליו: להמשיך לכתוב, להתרגש ולגעת בכמה שיותר ילדים.

רחלי פליישון, צילום: פרטי

"כילדה לא כתבתי טוב"

רחלי, גדלת בבית שבו הספרות והכתיבה היו חלק בלתי נפרד מהחיים. אביך הוא הסופר והמחזאי פרופ' גבריאל בן שמחון, ואמך עסקה בהוראת ספרות. עד כמה הסביבה המשפחתית הזו עיצבה אותך, והאם אי פעם הרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך בזכות עצמך ולא רק כבתו של סופר מוכר?
"גדלתי בבית שהספרות והכתיבה היו חלק בלתי נפרד מהחיים. הורי נפגשו במבחן האחרון באוניברסיטה העברית בשיעור של לאה גולדברג. בילדותי אמא הקריאה לי שירים ונגינת קולה הענוג עדיין נשמעת באוזני. אבא היה מספר לי סיפורים בעל פה. סיפורים מרתקים. לבית שלנו הגיעו סופרים וסופרות כמו דבורה ושמוליק עומר א.ב. יהושע ועוד. שמעתי אותם משוחחים בסלון על 'דברים חשובים'. וכילדה הבנתי שלהיות סופר זה מקצוע חשוב שיש לשאוף אליו. אני מעריכה שכשהתחלתי לכתוב זה היה כי רציתי להראות להורים את כוחי בכתיבה. העניין שזה הפך להיות חלק מהטבע שלי. לקום בבוקר להתעמל, לשתות תה ולכתוב. אגב כילדה לא כתבתי טוב. אבי היה מתקן אותי בלי סוף. על רקע זה גם היו ביננו כעסים".
את עוסקת בכתיבה לילדים כבר שנים רבות, ומאחורייך עשרות ספרים. מה עדיין מרגש אותך בתהליך היצירה? האם יש רגע שבו את מרגישה שסיפור מסוים פשוט חייב להיכתב?
"עבדתי הרבה שנים בהוראה. בהתחלה כמורה אחר כך כגננת ומדריכת גננות. אני מאד אוהבת את גיל הילדים שבין ארבע לשבע. העולם שלהם עדיין מאד נאיבי. וכבר יש להם ראייה על העולם. ראייה לא מדויקת מלאה ביופי ובתמימות. גן ילדים זאת חממה בשבילי. כי אני מאד אוהבת להקשיב לילדים. כל רגע קורה למישהו, משהו מעניין. היו לי המון רגעים של התרגשות. וכסופרת מיד תפסתי את הרגעים האלה והפכתי אותם לסיפור. למשל: היה הרגע הזה שאני נמצאת עם קבוצת ילדים בגן, ומהחצר מגיע עומר בריצה וצועק לי בקול רם: 'רחלי רחלי, בואי מהר, יש מפלצת בחצר'. וכשאני מתקרבת אליו ומנסה להרגיע מגיעות שתי חברות שלו ומצדיקות את מה שעומר ראה. ואני , גננת, אדם מבוגר, חששתי שהם אולי גילו קן נחשים לקחתי מגב והלכתי אחריהם לחפש את המפלצת. אתה רואה את התמונה? אשה מבוגרת עם מגב הולכת אחרי חבורת ילדים לחפש מפלצת. אתה מבין כמה קל לכתוב סיפורים בגן? הם פשוט קופצים לך מול העיניים. הרגע הזה כשאני מצליחה להעביר את מה שקרה למילים אני מאושרת. מתרגשת מאד".

"חשוב לי להשפיע"

רבים מספרייך נוגעים בנושאים חברתיים וחינוכיים כמו קבלת האחר, שוויון מגדרי ומנהיגות. האם את רואה בעצמך קודם כול סופרת או אשת חינוך שמשתמשת בספרות כדי להשפיע על ילדים?
"סיפור שחייב להיכתב הוא משהו אחר. וכן יש לי מספר סיפורים שאני חושבת שהם חייבים היו להיכתב. אני חושבת על: החלום שלי, על האחר הוא אני, להיות מנהיגה, והתמונה של סבא. כל אחד יש לו סיבה אחרת. אני חושבת שיש אצלי באישיות משהו מרפא. הספר האחר הוא אני נותן כוח לילדים שפחות מתבלטים. כתבתי אותו מתוך הכרות עמוקה ואמיתית עם ילדים. לפני זמן הגיע אלי ילד ואמר לי: 'אני קורא הרבה ספרים ומחליף כל הזמן, אבל הספר 'האחר הוא אני', נשאר אצלי כל הזמן על השולחן'. לא שאלתי אותו למה. כי ידעתי שהספר עונה לו על שאלות שהוא לא מעז לשאול בקול.
'התמונה של סבא', זה סיפור עליה של שני ילדים שנסעו ממרוקו לארץ. הם עברו הרפתקה משוגעת על אוניה, נלקחו לקפריסין ובזכות זה שדיווחו עליהם כיתומים הגיעו לארץ. זה סיפור אמיתי. חשוב לי שילדים ידעו שפעם, האנשים שהם רואים אותם היום כ'זקנים', עברו חוויות מטורפות כדי שלנו תהיה מדינה. שלא יקבלו את מדינת ישראל כמובן מאליו".
אחד מספרייך המוכרים, "להיות מנהיגה", עוסק בילדה שרוצה לשחק כדורגל ומתמודדת עם תפיסות מגדריות. האם לדעתך החברה הישראלית באמת התקדמה בכל הנוגע לשוויון בין בנים לבנות, או שאנחנו עדיין שבויים בסטריאוטיפים?
"אני מגיעה לספרות יחד עם היותי אשת חינוך. החיבור הזה בעיני נפלא. אני אוהבת ילדים. אני כותבת מתוך הכרות עם ילדים. הם חשובים לי. יתכן שיש לי צורך 'לעזור' להם. לתת להם הכוונה לחיים. וכן חשוב לי להשפיע.
פעם אמרה לי מישהי שאני כותבת כאשת חינוך. ידעתי שהיא מלגלגת עלי. נורא נעלבתי. חשבתי לעצמי שאנשים לא תמיד יודעים לפרגן. תמיד ימצאו מה לא טוב באחר במקום לתת יד. אני יודעת שילדים אוהבים לקרא את הספרים שלי וזה מה שצריך להיות חשוב לי. אבל מאד כעסתי ומתוך כעס, החלטתי שאני אראה לה... בזכותה כתבתי ספר שהוא סיינספיקשן. 'הרפתקה מסתורית במצדה'. בעצם הראיתי לעצמי שאני יכולה לכתוב כל דבר שארצה".
את נפגשת עם ילדים בגנים ובבתי ספר ושומעת מהם תגובות ישירות ולעיתים מפתיעות. האם קרה שילד או ילדה אמרו לך משהו שבעקבותיו שינית את הדרך שבה את רואה סיפור שכתבת?
"החברה הישראלית התקדמה מאד בתפיסה המגדרית. נותנים לנושא הרבה תשומת לב. יחד עם זה לדעתי, יקח עוד הרבה זמן עד שהתפיסה הזאת תעלם לגמרי. במשפחה שלנו הייתי בת בכורה ולצידי שני אחים. לטעמי אבי בלי כוונה נהג בהפליה. אפילו הקידוש בשבת שהבנות יושבות, לא חובשות כיפה, לוגמות מהיין אחרי הבנים... הערתי לו הרבה פעמים. הוא כעס. אמר שלמד בסורבון וככזה שינה את דרכו. אבל בעיני מה שאתה לומד כילד נטמע חזק והופך להיות חלק מהעצמות שבונות את גופך".

ספרות הילדים מאבדת מכוחה

בעידן שבו ילדים חשופים למסכים, לרשתות חברתיות ולתכנים מהירים, האם לדעתך ספרות הילדים מאבדת מכוחה? איך גורמים לילדים להתאהב מחדש בספרים?
"לאורך השנים תוך כדי מפגשים קרה לי ארוע מפתיע מאד! הייתי אמורה להכנס לקבוצה ולתת הרצאה. אחד הילדים שהיה אמור להכנס לאולם ההרצאות, יצא בתנועות של מכות וצרח 'אני שונא ספרים אני שונא סיפורים אני שונא סופרים. שהסופרת תעוף מכאן'. המורה נבהלה. בקשה שאצא כדי שלא אראה את מה שקורה. בקשתי ממנה שתתן לי דקה עם הילד. אחרי שיחה קצרה איתי, הוא נכנס כמו כולם והתיישב. כל מה שאמרתי לו הוא: שאני מבינה אותו, שגם לי כמוהו היה קשה לקרא בהתחלה, שאני מבטיחה לאפשר לו לצאת מהכתה אבל אחרי שישמע את הסיפור הראשון שאספר לכולם. רק אם לא יעניין אותו שיעשה לי תנועה עם הראש, אני אאשר לו והוא יצא. אחרי שסיפרתי את הסיפור הוא שאל המון שאלות. הוא היה הראשון שביקש להשאיל ולקרוא אותו. אני יודעת את כוחו של הסיפור על ילדים ויודעת לבחור את הסיפור לילד.
והיה לי עוד אירוע מחמם לב ומפתיע. ערכתי מפגש בבית ספר אחר . הגיע חג פורים. אחד הילדים התחפש לסופרת האהובה עליו רחלי פליישון. בית הספר שלח לי את התמונה לווטסאפ".
ספרייך עוסקים לא פעם בקבלת השונה וביכולת לראות את האחר. לנוכח השסעים והקיטוב בחברה הישראלית, האם את מרגישה שלספרות ילדים יש תפקיד משמעותי במיוחד בתקופה הנוכחית?
"ספרות הילדים מאבדת מכוחה ברור. לא כולם קוראים! כולם (כולל הורים) לא מבינים מה ההפסד בחוסר קריאה! איך גורמים לילדים להתאהב מחדש בספרים? זו שאלה נהדרת.

 
קודם כל חשובה הבחירה של הספר שנותנים לילד לקרא. חייבים לדעת מה מעניין את הילד. הסיפור חייב להיות מעניין, כדאי לראות אם יש בו תפניות מפתיעות, לראות שהשפה לא קשה מידי לילד, חשוב לשים לב אם הילד צריך לקרא עם ניקוד או בלי. לכו עם הילד לספריה הקרובה. תספרו לו את התחלת הסיפור כך שיתעניין וירצה לקרא. הורים צריכים להתניע את הצורך לקריאה בהתחלה. כי היום באמת יש לקריאה הרבה אלטרנטיבות. אבל הערך האישיותי שמתפתח כתוצאה מקריאה, חשוב".
אחרי שנים רבות של כתיבה, עשרות ספרים ומפגשים עם דורות של ילדים, מה עדיין חסר לך מבחינה מקצועית? האם יש חלום ספרותי שעוד לא הגשמת?
"אני מאמינה בספרות ילדים. בזכות זה שאני יוצאת למפגשים עם ילדים אני רואה מורים שקוראים מספריי. למשל בית ספר זרקור. הוא בית ספר פרטי. כל שנה כל שכבת כתה ב' קוראת את הספר 'האחר הוא אני'. כשמדברים עם המורים הם אומרים שכך הם בונים את סולם הערכים בכתה ביחסים שבין ילד לחבר. כשמשוחחים על אירוע שקורה בכיתה כבר יש לילדים ערכים עליהם הם מתבססים.
"יש משהו שקשה לי להבין. כתבתי המון, ספרים וגם מאמרים, כתבתי הרבה חוברות עבודה אני סופרת אורחת שנוסעת בכל הארץ ונפגשת עם ילדים, ברשימות בספריות נראה שילדים קוראים בכמות מכובדת את הספרים שלי ועדיין השם שלי מוכר רק בן אנשי הספרות, הספרנים, והמורים. קהילה מדויקת אבל לא גדולה מאד. אני שואלת את עצמי למה? האם זה בגלל ששם המשפחה פליישון והוא קשה להגייה? הייתי רוצה שקהל גדול יפתח אלי".
ומה לגבי החלום שעדיין לא הגשמת?
"לגבי חלום... אני מקווה שהמחשבות והרעיונות ימשיכו לזרום ואוכל לכתוב באותה התרגשות, בלי שדבר יעצור אותי.
בעקבות ספר שכתבתי 'הדינוזאור של דודו' נבנה גן סיפור. כל החיות המסופרות בספר מפוסלות בענק על שביל בגינה. הורים יכולים בקלות לספר את הסיפור תוך כדי הליכה בגן ודיפדוף בספר. במוזאון הילדים בחולון יצרתי פסלי משחק. כגננת גיליתי את הצורך בפעילות מקדימה למוזאון המצאתי המצאה. נפגשתי עם גיל עומר שהיה מנהל המוזאון שאישר לי את הפרויקט. הפסלת מירי קולן פסלה ארבעה פסלים ענקיים צבעוניים והם עומדים בכניסה למוזאון הילדים".
בסוף החודש הקרוב תשתתף פליישון במיזם מקסים. "ב-24.11 יום שלישי בשעה 19:00 אערוך הרצאה למבוגרים בפסגות. ברחוב האזמל 1 בחולון. אדבר על כתיבה, על הסודות שמאחורי הספרים, ואיך נוצרת העשייה סביב ילדים? אני רוצה להזמין אתכם! בואו! יש חנייה לכולם! אני אחכה לכם שם!".