אסף וייס נגד דגלי חב״ד: ״לא ניתן למשיחיות להשתלט על המרחב הציבורי שלנו״

יש משהו מקומם בדרך שבה מחלוקת על דגלים הופכת בתוך רגע למלחמה על זהותה של עיר שלמה. ברמת גן, עיר שבה חיים חילונים, דתיים, מסורתיים ואנשים שמבקשים פשוט לנהל את חייהם בשקט, שוב מצאו את עצמם התושבים בלב עימות סביב דת ומרחב ציבורי.

הפעם מדובר בדגלי משיח של תנועת חב״ד, שנתלו בסמוך לבית חב״ד ברחוב הרא״ה, בפינת חיבת ציון. על פי הדיווחים, סגן ראש העיר עו״ד אסף וייס הורה להסירם, ולא הסתפק בכך. הוא גם פרסם הצהרה שלא השאירה הרבה מקום לפרשנות: ״לא ניתן למשיחיות להשתלט על המרחב הציבורי שלנו!״

וייס אף כינה את המצב ״השתלטות פרועה על המרחב הציבורי״ וטען כי אדם פרטי תלה דגלים לאורך רחוב מרכזי, וכי דגלים דומים של כל תושב או בעל עסק אחר היו מוסרים מיד.

אפשר בהחלט לקיים דיון רציני על הצבת דגלים במרחב הציבורי. אפשר לדרוש כללים שוויוניים, לבדוק היתרים ולוודא שהרחובות אינם הופכים לשטח פרטי של איש. אבל אם הבעיה היא אכיפה, צריך לדבר על אכיפה. אם הבעיה היא היעדר היתר, צריך להציג את הכללים וליישם אותם באופן שווה. לא כל מחלוקת על שילוט מחייבת להכריז מלחמה על רעיון דתי.

הרי ברגע שנבחר ציבור בוחר להשתמש במילים כמו ״השתלטות פרועה״ ו״משיחיות״, הוא כבר אינו מדבר רק על דגלים. הוא מייצר עימות אידיאולוגי, מחדד את הקווים בין המחנות ומזמין את כולם לבחור צד.

וזה בדיוק המקום שבו נדרשת אחריות ציבורית.

הסיפור הזה גם לא מתרחש בחלל ריק. בינואר 2026 התעוררה ברמת גן סערה סביב מודעות של מרכז דתי שהזמינו לאירוע תחת הכותרת ״תיקון גויה ומשכב זכר״. באותו מקרה אמר וייס: ״מעבר לשפה המתנשאת המגעילה כאילו יש פה מישהו שיתקן אחרים על מי שהם, יש פה מסר נוראי שאומר לאנשים מהקהילה הגאה – 'אתם שבורים וזקוקים לתיקון'״. ראש העיר הורה אז להסיר את המודעות. 

יש הבדל בין המקרים, וחשוב להכיר בו: מודעה שנתפסת כפוגענית כלפי קהילה אינה זהה לדגלי משיח. אבל בשניהם ניצבת אותה שאלה ציבורית רחבה: כיצד רשות מקומית מגיבה לביטוי דתי שאינו מקובל על חלק מהתושבים, והיכן עובר הגבול בין הגנה על הציבור לבין הסלמה של המחלוקת?

גם הפעם לא כולם קיבלו את ההחלטה בשתיקה. סגן ראש העיר זוהר ישרים הורה להשיב את דגלי חב״ד למקומם, וכתב: ״העיר שלנו שייכת לכולם לכל הקהילות, לכל האמונות ולכל התושבים״. הוא הוסיף כי ״אסור להשתמש באכיפה או בשיח ציבורי אלים כדי לסמן קהילה, אמונה או מסר כבלתי רצויים״.

זו אינה תשובה לשאלה אם כל דגל נתלה כדין, אבל זו בהחלט תזכורת חשובה: גם כשיש מחלוקת, לא כל קהילה צריכה להרגיש שהיא עומדת למשפט ציבורי בגלל אמונתה.

צריך לומר ביושר: המרחב הציבורי אינו הפקר, וגם לא כל פעולה בשם הדת פטורה מכללים. אבל כללים צריכים להיות ברורים, שוויוניים ועקביים. אם דגלים מפרים את הכללים, יש להסירם בהתאם לנוהל. אם הם מותרים, אין סיבה להפוך דווקא אותם לסמל של מאבק נגד קהילה שלמה.

רמת גן לא צריכה לבחור בין חופש מדת לבין חופש דת. היא צריכה להבטיח ששניהם יתקיימו בה, בלי שאף צד יקבל בעלות על הרחוב ובלי שנבחרי הציבור יהפכו כל מחלוקת למבחן נאמנות אידיאולוגי.

בסופו של דבר, הדגלים הם לא העניין היחיד. העניין הוא הדרך שבה מנהלים מחלוקת בעיר מעורבת, והמסר שמשדרים לתושבים כשהוויכוח יוצא מהמסלול הענייני ועובר לשפה של השתלטות ואיום.

נבחרי ציבור נמדדים לא רק ביכולתם להוריד דגלים או להחזיר אותם, אלא גם ביכולתם למנוע מהרחוב להפוך לזירת התנגשות. העיר שייכת לכולם — גם למי שאינו מאמין במשיח, וגם למי שכן.