טור דעה: הסכין הפכה לתשובה

יש רגעים שבהם צריך לעצור את מרוץ החדשות ולשאול את השאלה הפשוטה ביותר: מה לעזאזל קורה כאן?

בימים האחרונים נדמה שהאלימות שוב מרימה את ראשה בכל מקום. ברחוב, במרחב הציבורי, בקרב צעירים, ואפילו סביב אנשי ציבור. סכין נשלפת, אדם מאיים, קטטה הופכת לאירוע פלילי, ובתוך זמן קצר אנחנו כבר עוברים לידיעה הבאה. עוד כותרת, עוד מעצר, עוד אירוע שמטלטל לכמה שעות ונבלע בתוך שטף החדשות.

אבל מאחורי כל ידיעה כזאת מסתתרת מציאות שאסור לנו לקבל: אנשים חוששים לצאת לרחוב, הורים דואגים לילדיהם, ותושבים תוהים אם המקום שבו הם חיים עדיין בטוח עבורם.

ביום רביעי, כך לפי הדיווח על האירוע ברחובות, נעצרו שני קטינים בחשד למעורבות בדקירה. עצם העובדה שקטינים חשודים במעורבות באירוע כזה מחייבת אותנו לשאול שאלות קשות. מה מביא צעירים להגיע למצב שבו אלימות קשה הופכת לאפשרות? היכן המבוגרים, מערכת החינוך, ההורים, גורמי הרווחה והאכיפה? ובעיקר, האם אנחנו עושים מספיק כדי למנוע את האירוע הבא?

חשוב להדגיש: חשד אינו הרשעה, ועל נסיבות המקרה ברחובות להתברר במסגרת החקירה. אבל גם בלי לקבוע מי אשם, עצם הצורך להתמודד שוב עם חשד לדקירה הוא תמרור אזהרה שאסור להתעלם ממנו.

גם האירוע שעליו דיווח יאיא פינק, שלפיו אדם ניסה לתקוף את יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן במהלך צילום סרטון באזור הגבול בין רמת גן לבני ברק, ממחיש עד כמה האלימות עלולה לחדור גם למרחבים שאמורים להיות חלק משגרת החיים הציבורית. לפי הדיווח, המאבטחים הפרטיים שהיו במקום עצרו את החשוד.

אפשר להתווכח על פוליטיקה, לחלוק על עמדותיו של איש ציבור, לכעוס ולהפגין. אבל אסור שאיום או ניסיון תקיפה יהפכו לכלי לגיטימי בשיח הציבורי. אלימות נגד אדם בשל זהותו או עמדותיו אינה ויכוח פוליטי. היא חציית קו אדום.

ואסור לטעות: האלימות אינה מתחילה ברגע שבו נשלפת הסכין. היא מתחילה הרבה קודם, כשאיומים הופכים לשפה מקובלת, כשהשפלה הופכת לבידור, כשבריונות זוכה למחיאות כפיים, וכשאנחנו מתרגלים לראות תיעוד של אלימות בטלפון וממשיכים לגלול כאילו מדובר בעוד סרטון.

הבעיה היא לא רק המשטרה, ולא רק מערכת החינוך. זו אחריות של חברה שלמה. המשטרה חייבת לחקור במהירות, לאכוף את החוק ולפעול בנחישות נגד מי שמסכן אחרים. מערכת המשפט צריכה לוודא שהטיפול בעבירות אלימות יהיה רציני ומרתיע, בהתאם לחוק ולנסיבות. מערכת החינוך והמשפחות חייבות להציב גבולות וללמד שאי אפשר לפתור כל מחלוקת בכוח. וגם אנחנו, כאזרחים וככלי תקשורת, צריכים להפסיק להתייחס לאלימות כאל עוד אירוע חולף.

אין פתרון קסם, ואין טעם להבטיח שהחמרת ענישה לבדה תפתור את הבעיה. נדרשת פעולה משולבת: מניעה, חינוך, טיפול בנוער בסיכון, אכיפה אפקטיבית והגנה על מי שנמצא בסכנה.

בסופו של דבר, המבחן שלנו אינו במספר המעצרים או בכמות ההודעות לתקשורת. המבחן הוא אם נצליח למנוע את הדקירה הבאה, את הקטטה הבאה ואת המשפחה הבאה שתמצא את עצמה מול חדר מיון או תחנת משטרה.

אסור לנו להתרגל. אסור לנו להשלים עם המציאות הזאת. ואסור לנו לחכות לטרגדיה הבאה כדי להתעורר.

כי ברגע שאנחנו מקבלים את האלימות כחלק בלתי נפרד מהחיים, אנחנו כבר לא רק קורבנות שלה. אנחנו מאפשרים לה להמשיך להתפשט.